המדשאה ברחבת גן מרגלית בשכונת קרית משה שָקקה ביום שני שעבר בערב עשרות תושבים, שהתיישבו על ספסלי עץ מאולתרים ועל מחצלות כדי לצפות באחד מפרקי הסדרה הדוקומנטרית 'מגש הכסף', שהוקרן למענם במה שהפך למעשה לסינמטק הראשון בתולדות טבריה.
טבריה: אולם הקולנוע המחודש ייפתח בשבת?
למחזה החריג הזה, שכלל עמדה לממכר פופקורן ומיץ פטל תמורת שקלים בודדים, נלווה שיח בעל מסר חברתי בהנחיית פרופ' דני גוטווין, מהחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה וראש המכון לחקר תולדות הבּוֹנד, שהוא אחד המשתתפים בסדרה.
הסינמטק נפתח ביוזמת ועד 'קרית משה מתאחדת' ובתמיכת מיזם 'מיקרוסינמה' - קבוצה של אנשי קולנוע ששמו להם כיעד לעודד צפייה בסרטים בשכונות וביישובים, שבהם אין מתחם ייעודי לצפייה בסרטים, "כדי לייצר מפגשים באווירה מיוחדת, שתספק לצופים רגעים של בילוי ושל הנאה - לצד עניין, דיאלוג בין־אישי ומעורבות חברתית", כהגדרתם של חברי הקבוצה (ראו מסגרת).
באולמות סינמטקים מוקרנים בדרך כלל סרטי איכות, סרטים ישנים וכאלה שאינם מופצים בבתי קולנוע למטרות מסחריות. מיזם 'מיקרוסינמה' במתכונת שונה מהרגיל - אין בו אולם ממוזג וכיסאות נוחים, והסרטים נושאים מסר חברתי. הסינמטק שקורם כעת עור וגידים בקרית משה הוא למעשה הקולנוע היחיד בעיר כולה, והוא אמור לפעול מדי שבוע בימי שני.
מחר (יום שני) יוקרן סרטו של הבמאי שמי זרחין, יליד טבריה - 'העולם מצחיק': דרמה קומית העוסקת בדמויות מקומיות, שאחת מהן מנסה להחזיר לטבריה את 'הגשש החיוור'.
"זאת גאווה גדולה שלנו", אומר השבוע יו"ר ועד קרית משה מתאחדת, צביקה מזרחי (35), "לבסס מסורת של הקרנת סרטים כשאין בעיר אף בית קולנוע. זה חלק מהעניין - להכניס תרבות לעיר, והסינמטק סולל לה את הדרך. בטבריה כמעט שאין מקום ליצירה. לדוגמה, יש פה המון צלמים שאף אחד לא יודע עליהם.
"לחבר'ה האלה אין במה ואין חשיפה, בעוד שבתל אביב הם יכלו להתפרנס מזה. כך גם לגבי פסלים, ציירים ואנשי מוזיקה - יש תקרת זכוכית שלא מצליחים לעבור אותה, בפרט בתחומים הומניים. לטבריה יש היסטוריה מפוארת, היא צריכה להיות מלאה במוזיאונים ובסיורים מודרכים. במקום זה, אנשים פה חיים מהיום למחר".
געגועים לקולנוע
צפייה בסרטי קולנוע, ובטח בסרטי סינמטק שנחשבים לאיכותיים, היא מחזה לא שגרתי בטבריה, מהסיבה הפשוטה שבעיר לא פועל כאמור קולנוע זה כעשר שנים. ב־2007 הופסקו ההקרנות באולם התרבות 'יד שטרית', שני עשורים אחרי סגירתם של שני בתי הקולנוע המיתולוגיים, 'אלישבע' ו'אביב'.
ב־2012 עלתה יוזמה לפתוח בחניה של 'פארק ברקו' קולנוע דרייב־אין, שבו יוכלו כ־1,000 איש לצפות בלילות סוף שבוע בסרט על מסך בגודל 8 על 6 מטר תחת כיפת השמיים. כרטיס לאדם היה אמור לעלות 15 שקל, ומלצרים על גלגיליות היו אמורים לחלק פופוקורן, תירס חם ושתייה. היוזמה הזאת נגנזה. לאחרונה, עם חנוכת המשכן לאמנויות הבמה בבית 'יד לבנים', נרקמה תכנית להפעיל במָקום סינמטק, אך עד כה הוא לא נפתח, ועדיין לא ברור באיזו מתכונת יפעל ואילו סרטים יוקרנו בו.
טלי מזרחי (38), חברה בוועד השכונה, התרוצצה כל הערב ממקום למקום עם כוסות פופקורן בידיה וחילקה את זמנה בין 'מגש הכסף' לבין סרט שהוקרן במקביל לילדי השכונה. "מבחינתי זה מזעזע שאין בטבריה קולנוע", אמרה.
"כשילדיי רוצים לראות סרט, אני נאלצת לנסוע איתם עד 'בית גבריאל' וזה הופך לעסק מסורבל. עכשיו אני רק מחכה לימי שני. אני פעילה בוועד כשנתיים והצטרפתי אליו כי אני מגדלת פה את ילדיי ורוצה שיהיה להם טוב בשכונה. אצלי אין דבר כזה 'אי אפשר', ועם הזמן מבינים שהשינוי מתחיל בנו. אם נדאג שיהיה פה נקי ומסודר, וניתן מעצמנו - זה מה שנקבל.
"לפעמים, כתושבת השכונה, אני מרגישה שאני חיה בפריפריה בתוך פריפריה, כאילו תושבי השכונות האחרות חשים 'מעלינו', וזה מכעיס אותי. אבל השכונה שלנו מתנהגת כמו משפחה אחת גדולה - אין דבר כזה שמישהו יצטרך עזרה ולא יושיטו לו יד. יש פה אנשים שמוכנים לתת מעצמם".
חלק מהצופים הטבריינים הגיעו לאו דווקא כדי לצפות בסרט. "האמת שבאנו לכאן בשביל הפעילות לילדים", אמרה תושבת העיר בשנות ה־30 לחייה. "לא ידעתי שיוקרן סרט ואני גם לא גרה בשכונה. אני הולכת לראות סרטים כשאני מבלה במרכז הארץ, כי נכון - אין פה חיי תרבות פעילים, אבל אנחנו כבר רגילות. לפחות יש לנו כנרת".
"יש קולנוע ב'בית גבריאל' והאמת שאנחנו אוהבים לנסוע מחוץ לעיר", הצטרפה חברתה לשיחה, "אנחנו מוכנים להרחיק אפילו עד חיפה כדי לראות סרט. התרגלנו לזה שאין קולנוע בטבריה וחוץ מזה - היום כבר פחות צורכים סרטים בקולנוע, כי יש טלוויזיה. מה שכן - האירוע כאן נחמד".
לעומתן שושנה כהן (58), ילידת העיר המתגוררת בסמוך ל