3,150 לוויות והספדים שכתב במרוצת תשע שנים הפכו את מנהל 'חברה קדישא' הפורש בטבריה, משה קרוטהמר, לדמות טבריינית מיתולוגית - זו שליוותה את הנפטרים בדרכם האחרונה, לצד אלפי משפחות ברגעי השבר בחייהן. חודשיים אחרי הפרישה לגמלאות הוא מספר על העבודה מסביב לשעון, על השאיפה להחדיר אנושיות למקום שבו החיים נגמרים, על הלוויות שנחקקו בזיכרונו ומכּרים שקבר. "כבוד לנפטר ורגישות־יתר למשפחות - אלה העקרונות שהנחו אותי", הוא אומר, "צריך להיוולד במיוחד בשביל העבודה הזאת. מי שלא רואה בה שליחות - לא יכול לעסוק בזה".
חוקר קהילות: טבריה וקרית שמונה מתנהלות כמו שכונה אחת גדולה
קרוטהמר (69) זוכה בקרב הציבור הטברייני לאהדה חסרת גבולות, שמחמיאה לו ומביכה אותו כאחד. מאז פרישתו קיבל אינספור שיחות טלפון תומכות והצעות לנהל לוויות בטבריה באופן פרטי - וסירב בנימוס. "היו אנשים שנכחו בלוויות שערכתי והציעו לי אחר כך לערוך חתונות", מספר האיש שהקים וניהל 'חברה קדישא' של אדם אחד - מהובלת הגופה לבית העלמין, דרך ארגון הטהרה וההספד ועד ליווי הנפטר למקום הקבורה.
"מי ששמע את ההספדים שלו היה בטוח שהכיר את הנפטר", מספרת תושבת העיר. "אולי זה קצת מוזר להתנסח כך, אבל כשמשה ניהל לוויה - המשפחה ידעה שהיא בידיים טובות". "במעמד הכואב של אובדן במשפחה", מוסיפה תושבת אחרת, "משה נושא דברים ברהיטות וברגישות ומהווה מקור של עידוד וחיזוק, כשהוא מציין קווים לדמות הנפטר ואינו פוסח על הלכות האבלות. בכל פעם שאני שומעת אותו, הוא מעורר התרגשות רבה והערכה גדולה".
מינוי זמני שהתארך קרוטהמר הוא דור שמיני בטבריה. בילדותו למד בישיבה תיכונית, התגייס לצה"ל ועם תום השירות עסק בחינוך וניהל את בית הספר 'נצח ישראל'. לאחר מכן יצא לשליחות של שלוש שנים במנצ'סטר שבאנגליה מטעם הסוכנות היהודית כמדריך קהילתי וחינוכי, ואחריה חזר לנהל את 'נצח ישראל' במשך חמש שנים נוספות. כשסיים את תפקידו שם, יצא לשליחות כמנהל בית ספר יהודי בלונדון וכעבור שלוש שנים חזר ארצה ופרש לפנסיה מוקדמת. "אמנם פרשתי, אבל המשכתי לעבוד", הוא נזכר, "בהתחלה בתחום הפוליטי במסגרת המפד"ל דאז, ואחר כך מוניתי לממלא־מקום ראש המועצה הדתית בטבריה. פרשתי כשהבנתי שלא אוכל להגיע לתוצאות מלאות בתפקיד".
לפני כ־25 שנה השתתף קרוטהמר בלוויה של בן משפחה. "אני זוכר שהביאו את הנפטר באמבולנס מחוץ לעיר, אל בית העלמין העתיק. שם הורידו אותו, הניחו אותו על הרצפה ולאחר מכן לקחו אותו מהר לקבורה. זה היה חוסר כבוד למת. אמרתי לעצמי שאם יום אחד אהיה ב'חברה קדישא' - ואז עוד עסקתי בחינוך - אהפוך עולמות ולא אתן שדבר כזה יקרה. ואז, לפני כתשע שנים, נקרתה בדרכי האפשרות לנהל את 'חברה קדישא' בטבריה. בהתחלה זה היה מינוי זמני למשך חודש, וגם לא היה לי רקע בתחום ההלכתי והמנהלי, אבל החלטתי שלא משנה כמה זמן אהיה בתפקיד - אעשה אותו כמו שצריך.
"בלילות למדתי את הלכות הקבורה, האבלות והטהרה", ממשיך קרוטהמר ומשחזר. "בסופו של דבר, ה'חודש' הזה נמשך תשע שנים - לא נתנו לי לעזוב, למרות שהתנאים היו קשים: למעשה ניהלתי את 'חברה קדישא' ובנוסף לכך הייתי הנהג, המוביל, המארגן והמספיד. זאת היתה חברה של אדם אחד ושל מתנדבים שעבדו איתי. לפני כשלוש שנים אחד המתנדבים הפך לעובד, אבל מעבר לזה עשיתי הכל לבד. יומם ולילה ערכתי לוויות - בשעות הבוקר המוקדמות, בצהריים ובלילות. השעה הכי מוקדמת שבה ערכתי לוויה היתה בחמש לפנות בוקר, אחרי שהנפטר הגיע מחו"ל. היו פעמים שערכתי חמש לוויות ביום, ובמוצאי שבת לפעמים שתי לוויות.
"היו מקרים שלא פגשתי אנשים עשרות שנים ופתאום ראיתי אותם אחרי פטירתם, בחדר הטהרה, כאשר המשפחות זיהו אותם. זה בהחלט נגע ללבי. באותו מעמד בדקתי שבן המשפחה יזהה היטב את הנפטר, כדי שחלילה לא יקרה בלבול - תקלה נוראית, שאצלנו לא קרתה אף פעם. מה שכן, היו מקרים שאנשים נכנסו לזהות גופה ולקחו את זה קשה מאוד. למעשה, אחרי הטהרה לא פותחים את התכריך, אבל אם היה חשוב לבן משפחה לוודא שהנפטר הוא אכן קרוב משפחתו, היינו מאפשרים את זה. לא נתתי לאף משפחה ללכת בהרגשה שהנפטר המובל לקבורה לא מזוהה".
מתאים לכל מגזר מלבד 'חברה קדישא' ניהל קרוטהמר את בית העלמין 'טוהר רחל', המשמש כמרכז טהרה אזורי של כל היישובים בעמק הירדן ובגליל התחתון. בעבר ניהל גם את בית העלמין הישן. לדבריו, היה מודע היטב לכך שטבריה היא עיר מעורבת עם מגזרים שונים - חילונים, דתיים, מסורתיים וחסידיים - ופעל בהתאם. "ידעתי להתאים את עצמי לצרכים של כל מגזר תוך שמירה על ההלכה", הוא מסביר. "אם משפחות ביקשו להעביר את יקיריהם בדרכם האחרונה, עוד לפני ההלוויה, דרך בית העסק והבית - הייתי משתף איתם פעולה ומאפשר להם לנהוג כך. היו לוויות