בחצר הבית העתיק של נגה ועקיבא אורן בראש פינה נתלו בשנים האחרונות עשרות פעמונים, שלוקטו במהלך טיולים בארץ ובעולם. לעת ערב, כשהרוח נושבת, קול דנדון הפעמונים מזכיר לשניהם את הסיבה שנתלו שם מלכתחילה. "זה לא שאני צריך תזכורת", אומר עקיבא בעיניים דומעות, "עבורי זה סוג של מפעל הנצחה פרטי, שאף אחד לא יכול לגדוע. משהו שאני יכול לעשות בשביל הבנים שלנו, אפילו שהם כבר לא כאן".
אם שכולה: "ושוב מבקשים ממני לכתוב עליך"
מאז שנת 2001 עקיבא הוא אב שכול, אחרי שאיבד את בנו מנישואיו הראשונים, ערן, בתאונת ירי. חמש שנים לאחר מכן היכה השכול בשנית ובני הזוג איבדו אחד משני ילדיהם המשותפים, בן, חייל צה"ל שלקה במכת חום כשטייל בנחל ערוגות. גם לנגה היה מותו של בן פגישה שנייה עם השכול: היא התאלמנה לאחר שבעלה הראשון, נדב הררי, נהרג בקרב על העיר סואץ במהלך מלחמת יום הכיפורים.
בחודש הבא ימלא עשור למותו של בן, שנפטר יום אחד לאחר סיומה של מלחמת לבנון השנייה. כשנה לאחר מכן ייסדו הוריו מפעל הנצחה, שבמסגרתו נערכה ביום השנה למותו תערוכת צילומים מאת צלמים חובבים מכל העולם. התערוכה הוצגה במשך חודשיים בכל שנה, באתר השחזור בראש פינה; אלא שבשנתיים האחרונות החליטה הנהלת האתר שלא לקיים אותה באותו מקום, למרות מחאתם של בני הזוג השכולים.
הגורל מתעתע
סיפור החיים של בני הזוג מלא תהפוכות ושזור בסיפור הקמתה של המדינה ובמלחמות שליוו את שנות עצמאותה. הוא מתחיל בקיבוץ יפתח שבגליל העליון, שבו הכירו לראשונה בסוף שנות ה־60. נגה (64) היתה חברת הקיבוץ ועקיבא (68) הגיע אז למשק כבן גרעין, שעל הנהגתו הופקד נדב הררי - בעלה הראשון של נגה. בין שלושת הצעירים נקשרו קשרי חברות אמיצים, שנותרו בעינם גם כשנגה ונדב העתיקו את מקום מגוריהם לקיבוץ חצבה שבערבה.
שנים ספורות לאחר מכן, בתום מלחמת יום הכיפורים, שהותירה אותה אלמנה ואם לילד קטן ובהריון שני, החליטה נגה לחזור לקיבוץ שבו גדלה. ביפתח שָבה דרכה והצטלבה עם עקיבא - שאף הוא נישא עם השנים, הביא לעולם ארבעה ילדים והתגרש. אט־אט התהדקו היחסים ומידידי נפש הפכו השניים לבני זוג, הביאו לעולם שני ילדים משותפים ויצאו לדרך חדשה במושבה ראש פינה.
השבוע, בחצרם המטופחת והפסטורלית המוקפת בצמחייה, בפעמונים ובעתיקות שעקיבא צבר לאורך השנים, הם נזכרים בימים טובים יותר. "אני מעדיף לזכור ימים שבהם הבית הזה היה מלא בצחוק של שמונה ילדים והורים, שניסו לעשות סדר בבלגן", נזכר עקיבא, "ימים שבהם ידענו רק אהבה, אהבה גדולה".
הגורל - אותו גורל שחיבר אותם באהבה יוצאת דופן, שנמשכת עד היום - בחר לתעתע ולהעמיד אותם בינואר 2001 בפני ניסיון ראשון משותף. "ערן שלי נמנה על מקימי ההתנחלות נווה ארז שבהרי בנימין", מספר עקיבא. "בלילות, כדי להשלים הכנסה, היה עובד כשומר בהתנחלות מעלֵה מכמָש - ובאחד הלילות, כשהתעסק עם הנשק שלו, הוא פלט כדור ונהרג במקום. זה משהו שאתה לא יודע איך אוכלים אותו. אין לי תשובות מושכלות, פשוט למדתי לחיות מיום ליום. בבית היתה נגה, שכבר ידעה דבר או שניים על שכול, וכמובן ילדים נוספים שהיו זקוקים לי, והיה ברור שצריך להמשיך הלאה. ערן נקבר בקיבוץ יפתח ומאז אני עולה לקברו בכל שבוע - ומשם ממשיך בחיי. פשוט אין ברירה".
עוד בטרם הספיק עקיבא להתרגל לתואר 'אב שכול', חזר הגורל והתדפק על דלתם של בני הזוג; ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה היה אמור בנם המשותף לצאת לחופשה מהיחידה המובחרת שבה שירת ולבוא הביתה לסופשבוע של מנוחה, אלא שבגלל אירועי המלחמה העדיף להתבודד מעט.
"בן היה טייל מושבע", מספרת אמו. "הוא אהב לחקור ברגליים כל קילומטר בארץ. הוא אהב טבע, אהב את המדבר ואת השקט שלו, ולכן אף אחד מאיתנו לא הופתע כשטלפן לעקיבא ואמר שהוא נוסע לעין גדי". "בחמישי בלילה", ממשיך עקיבא, "הוא עוד שהה אצל הבן שלנו, שגר בעין גדי עם אשתו. בערב הוא החליט לצאת לנחל ערוגות, למרות שאחיו ניסה להניא אותו מיציאה לילית ולשכנע אותו לחכות לבוקר, כדי שייצאו יחד. בן סירב, אמר שאין מה לדאוג לו, שהרי הוא מכיר היטב את המדבר, ויצא לדרכו. התוכנית שלו היתה להקיף את רמת המדבר. ביום שישי בערב, כשבושש לחזור, טלפן אלי הבן הגדול ואמר לי: 'אבא, אני דואג לבן, הוא עדיין לא חזר'.
"למען האמת, בשלב ההוא עדיין לא נלחצנו. סמכתי על בן, כי ידעתי שהוא מכיר את המדבר על בוריו ושהוא יידע למצוא את דרכו, אבל השעות נקפו ובן לא חזר. בסופו של דבר הוקפצה יחידת החילוץ של עין גדי כדי לחפש אותו ובתום יממה של חיפושים, מצאה את גופתו. לאחר בדיקה התברר שהוא מת ממכת חום. נהוג לחשוב שמכת חום זו התייבשות, אבל בן לא התייבש. בציוד שנמצא לידו היו עדיין מים - הוא לקח בחשבון את החום והצטייד בכמות מספקת של מים; אב