ביום שני לפני שבועיים אסף יוסף בן־חמו, תושב טבריה, שתי סטודנטיות טרמפיסטיות בדרכו למאהל המחאה שהקימה משפחת שאול מפוריה עלית מול בית ראש הממשלה בירושלים, במסגרת מאבקה לכלול בהסכם בין ישראל לטורקיה את החזרת בנם, אורון שאול, שהוכרז זמן קצר אחרי היעדרותו כחלל צה"ל.
אביו של סמ"ר אורון שאול ז"ל: "יש בי הרבה כעס"
אורון שאול בריאיון לפני 3 חודשים: 'לוחם זו גאווה'
אביו של אורון שאול: "אתה נכנס הביתה ואין ילד"
בן־חמו (25) הקים את קבוצת הוואטסאפ "זיכרון לאורון" ופועל כבר למעלה משנה, יחד עם חברי הקבוצה, להעלאת המודעות לכך ש"הבן של זהבה והרצל, עם העיניים הכחולות והמבט התמים, עוד לא חזר הביתה". לדבריו, הוא נדהם מהעובדה ששתי הצעירות כלל לא ידעו מיהו אורון שאול. "במקרה של גלעד שליט, למשל", הוא מספר השבוע, "אנשים היו בעד או נגד השחרור שלו, אבל כולם ידעו במי מדובר. אני חי את הסיפור של אורון 24 שעות ביממה, והייתי בשוֹק מזה".
הסיפור של בן־חמו משקף את האדישות הציבורית הכללית המאפיינת, לפי שעה, את המאבק להחזרת האזרח השבוי אברה מנגיסטו והחיילים אורון שאול והדר גולדין, הנעדרים מאז במבצע 'צוק איתן' ושעל פי ההערכה גופותיהם מוחזקות בידי חמאס בעזה. התקשורת מתעניינת בפעילויות המחאה של המשפחות בשבועות האחרונים, אך לעת עתה נראה כי הכיסוי העיתונאי אינו גורם להתגייסות ציבורית משמעותית.
יואל מרשק, חבר קיבוץ גבעת השלושה שפועל כבר יותר מ־30 שנה לגיוס מתנדבים במאבקים חברתיים, ועמד בין השאר בראש חטיבת השטח במאבק על החזרת החייל החטוף גלעד שליט, לא מתרגש מהאדישות הציבורית, וסבור שהמאבק רק בחיתוליו. מרשק הצטרף לפני כחודש למשפחת שאול, לאחר שכבר חצי שנה הוא פועל להשבת מנגיסטו. ביום שלישי השבוע הוא יזם הפגנה בשערי כלא מגידו, בדרישה להפסיק את ההטבות לאסירי חמאס; יום קודם לכן התייצב עם קבוצת תומכים במחסום נפחא, ליד מצפה רמון, שם עיכבו משפחות מעזה בדרכן לבקר אסירים בכלא הישראלי.
"גם במקרה של שליט ישבנו בשקט שנתיים ונלחמנו שלוש שנים עד שחרורו", אומר השבוע מרשק. לדבריו, הרעיון להפעיל על חמאס לחץ באמצעות הסכם חידוש היחסים עם טורקיה היה של נעם שליט, אביו של גלעד. "הבעיה היא שהממשלה מחמיצה את ההזדמנות, ועד יום ראשון הקרוב חלון ההזדמנויות עוד פתוח. עדיין אפשר להכניס סעיף להסכם, ואנחנו מבקשים רק משא ומתן. לא יותר מזה".
מבקשים מידע
סמ"ר שאול, תושב פוריה עילית, נפגע בתקרית 'נגמ"ש המוות' בסג'עייה ביולי 2014. בתקרית נהרגו שישה חיילים נוספים - אך הוא וסגן גולדין מוחזקים כאמור בידי חמאס. לפני כשנתיים הכריזה הרבנות הצבאית על שאול כחלל שמקום קבורתו לא נודע. משפחתו קיבלה בזמנו את הקביעה שבנם נהרג וישבה עליו שבעה,
אך בשבועות האחרונים הבהירה שמבחינתה אין כל ודאות שהבן אינו בין החיים.
עד לאחרונה שמרה המשפחה על שקט תקשורתי, למעט מסיבת עיתונאים שכינסו הוריו ופנו באמצעותה למנהיג חמאס בעזה, איסמעיל הנייה, בדרישה להציג הוכחות לטענה שהפיץ ארגונו ברשתות החברתיות, ולפיה בנם עדיין בחיים.
לפני כשלושה שבועות, כאמור, בתום שתיקה ארוכה וסמוך לאישור ההסכם לחידוש היחסים עם טורקיה, פתחה המשפחה לראשונה במאבק ציבורי. לפני שבועיים, משהוברר כי השבת החיילים לא נכללה בהסכם, התייצבה משפחת שאול עם קומץ תומכים במחסום כרם שלום, כדי לעצור את מעבר המשאיות והסחורות שהעבירה טורקיה לעזה (ראו מסגרת). גם פעולה זו משכה תשומת לב תקשורתית, אך לא עוררה את ההמונים להתגייס לטובתה.
מרשק מודע היטב לכך שנכון לעכשיו אין נכונות בקרב הציבור הישראלי לשחרור מחבלים. "בשלב הבא נאתר אנשים חדשים ונמצא מנוף חדש למאמץ", הוא אומר השבוע. "ברור שהאופציה הגרועה ביותר היא עסקת החלפת שבויים. מי יהיה מוכן בישראל לדבר כזה? אנחנו רוצים רק מידע".
"לציבור אין כוח"
האם המאבק של משפחת שאול יכול לצבור תנופה? "במקרה של גולדין ושאול, קיימת הנחה שהם כבר לא בחיים, ובעיני הציבור זה נתפס כנראה כפחות קריטי", מסבירה ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללת צפת, ד"ר יפה מושקוביץ'. "משפחת שליט גייסה בשעתו את כל המדינה, כי היה ברור שמדובר בחייל חי. המקרה שלו יצר סולידריות חברתית, כי כל משפחה חשבה מה היה קורה אילו בנה היה במצב כזה. כעת הנעדרים כנראה אינם בחיים, ואין כיום נכונות ציבורית לשלם מחיר שבעבר הסכמנו לשלם.
"אני חושבת שחלק בלתי־נפרד מהעניין הוא תהליך של שחיקה ועייפות חברתית. לציבור כבר אין כוח להתמודד עם הנושא ואין ספק שכיום קשה יותר לגייס אותו; האדישות והעיסוק בענייני היום־יום גורמים לכך שאנשים פחות מוכנים להירתם למען הכלל. יש עומס גדול של בעיות - אינתיפאדה של יחידים, אסונות וטרגדיות קשות - והנעדרים ל