עומרי נחום (36), מורה לנוער בסיכון, מנהל בשנה האחרונה את 'הקתדרה העממית' בטבריה עילית - בלב־לבו של שיכון ד', הסובל במשך שנים מדימוי של שכונת מצוקה.
חוקר קהילות: טבריה וקרית שמונה מתנהלות כמו שכונה אחת גדולה
עכשיו, אחרי שנים של פעילות מנומנמת, תופסת הקתדרה מקום מרכזי בעיר ללימוד תרבות באופן לא פורמלי. "הטבריינים רוצים לצרוך תרבות, פילוסופיה, מחשבה מדינית - כל דבר שמרחיב את הדעת", הוא מסביר. "אנשים גומרים לעבוד ומגיעים בהמוניהם, רק בשביל הרוח. במקום לשבת בבית, הם 'מטיילים בעולם' ולומדים שפות וגיאוגרפיה. אנחנו מנגישים את ההשכלה, כולם יכולים לבוא וללמוד".
בשבע השנים האחרונות עובד נחום עם נוער בסיכון בתיכון 'ברנקו וייס', ולדבריו העלה את ציוני הבגרות של תלמידיו מעל הממוצע העירוני. הוא גם התמודד ונכשל בבחירות האחרונות למועצת העיר מטעם 'יש עתיד' ושוקל לרוץ שוב.
הוא כואב את המחסור בחיי תרבות ובילוי בעיר ומֵצר על "הדימוי הטברייני הנמוך", אבל יש לו מטרה אחת מרכזית בעבודתו הקהילתית - שהמבוגרים והצעירים יהיו יותר מודעים ויותר ביקורתיים. "זאת מהות החינוך", הוא מצהיר.
"טברייניות חיובית"
ב'ברנקו וייס' מחנך נחום כיתה ומלמד אזרחות, היסטוריה, גיאוגרפיה ואנגלית. "מי שהולך לעבוד עם נוער בסיכון עושה את זה מתוך בחירה מודעת, שהוא הולך לנסות להגיע לאוכלוסייה שאיבדה אמון בחברה", שוטח נחום את משנתו.
"בדיוק לפני 18 שנה סיימתי את לימודיי בתיכון עם יחידת בגרות אחת מצ'וקמקת בציון 56 - די צולע. עכשיו גמרתי תואר שני ב'אורנים', בחינוך והוראה לילדים בהדרה, ואני מאמין שכמוֹרֶה אפשר להחזיר את האמון בחברה".
איך הוא מסביר את ציוני הבגרות הגבוהים־יחסית של תלמידיו? נחום: "בבתי הספר הרגילים מלמדים מורים מצוינים, אבל הם נשלחים למשימה בלתי־אפשרית. אי־אפשר ללמד 35 תלמידים בכיתה ולהעניק לכל אחד מהם חום ותובנות. "
אם הייתי מורה במסלול כזה, הייתי חוזר הביתה כל יום מתוסכל. למורה מקצוען יכולות להיות הרבה כוונות טובות, אבל עדיין יהיה קשה לו לעמוד בציפיות שהחברה מלבישה עליו. כשהוא נכנס לכיתה, הוא מתעסק בעיקר עם המצוינים - או עם המתקשים, שדרך הביטוי המרכזית שלהם היא להפריע. מה שקורה בפועל הוא שאין לו מגע עם השכבה הרחבה - הממוצעים - והם הולכים לאיבוד. לצד זה מצפים ממנו לעמוד בהספק של חומר, והוא אף פעם לא עומד בציפיות".
נחום מדגיש את הבעיה הטבועה בנוער בעיר - "תבוסתנות טבריינית, שנמצאת בכל אחד מאיתנו", כהגדרתו, כשהתלמיד מתרץ לעצמו מראש את אי־ההצלחה.
"בגלל זה כולנו במערכת צריכים לפתח אווירה יותר לוחמנית, שהטברייניוּת תיתָפס כמשהו חיובי", הוא מסביר. "באופן כללי, כמורה אתה מתמודד עם חברה ישראלית אלימה וגזענית, שיש בה מיניות מוקדמת ושיח מאוד רדוד, שמקבל תנופה ותאוצה ברשתות החברתיות. לכן, אגב, אם שואלים אותי - אזרחות זה המקצוע הכי חשוב. תלמיד שיוצא מהתיכון עם ביקורת על החיים - זה אזרח מצוין.
"לצד זה, אני חושב שמה שעושים סביב תוצאות הבגרויות מוגזם לגמרי. אמנם כואב לי לראות את טבריה בין המקומות האחרונים - זאת בהחלט בושה - אבל הסגידה לבגרות היא די פופוליסטית. צריך לדבר על טיב תעודת הבגרות, ולא על כמות הזכאים".
לוקאל־פטריוט
בבחירות האחרונות דיבר נחום על התסכול שחווים צעירים הנאלצים לנסוע רחוק כדי להגיע למקומות בילוי ותרבות. "מאז לא השתנה הרבה", הוא קובע השבוע. "לא הגיע לכאן גל של יזמים פרטיים שעשה מהפך, ואנחנו מסתפקים במה שהעירייה מקדמת - הופעות שמספקות לאנשים רגעים של נחת, שזה דבר חיובי; אבל עיר תקינה לא יכולה לבנות רק על זה, היא צריכה להניע את הגלגל העסקי.
"בטבריה יש מושג 'לצאת לבלות', וזה תרתי־משמע - רוצים לצאת מהעיר. היו פה פאבים, אבל הם לא הצליחו. היום הציבור לא יבוא לפאב מקומי, כי זה נחשב פחות איכותי, ויעדיף ללכת לפאב בקיבוץ.
"הדבר המרכזי שצריך לתקן זה את הלוקאל־פטריוטיות. כשאתה גאה בעיר שלך, אתה יוצא לשתות בה בירה בכיף. כיום הבילוי שלי ושל אשתי, למשל, זה סרטים ובתי קפה - אז אנחנו נוסעים לעפולה או לקריון, ואני מעדיף להרחיק לקריון, כי אני עד כדי כך פטריוט לעיר שלי, שאני לא אפרגן לעפולאים.
"הייתי רוצה לראות את טבריה מתקדמת והופכת לעיר של תרבות, עיר ירוקה שהאנשים בה שמחים, עיר שמשלבת את כל האוכלוסיות יחד, שמספקת חינוך גבוה ואיכותי גם למבוגרים שמחפשים הזדמנות שנייה. הייתי רוצה פארקים מלאים בחגים ובשבתות, עיר שיודעת לתת תחושת שייכות וזהות. טבריה בדרך לשם בכמה מובנים, אבל עדיין לא שם. יש פה עיר שדי נשכחה מאחור, וצריך להזכיר לקובעי המדיניות שמגיע לנו לחיות יותר טוב".
ניצחון אמיתי
הקתדרה העממית הוקמה לפ