"אתה מגיע למקום לא נודע. מרחוק אתה כבר רואה עמוד עשן ענקי, שאופייני לשריפות יער. כשאתה מתקרב, אתה רואה מלמעלה פסים של אש - וברגע הזה אתה צריך לדאוג לא להיכנס לתוך העשן, כדי לא לאבד את הקרקע. אתה מסתכל מלמעלה על התמונה הזאת של יער נשרף, ועוברת בך הרגשה קשה".
מפקד טייסת הכיבוי מדבר על הקשיים וההישגים
כך תיאר השבוע רפי וייסמן, טייס בטייסת הכיבוי 249, את הרגעים הראשונים שהוא חוֹוֶה כשהוא מגיע לזירה שבה משתוללת שריפה.
בתקופה זו של השנה, הידועה כ'עונת השריפות', יש למערך כיבוי האש הקרקעי הרבה עבודה - וכך גם ליחידת הכיבוי האווירי, שנוסדה בעקבות השריפה הגדולה בכרמל. העונה הנוכחית נפתחה בסערה גדולה עם מספר רב של שריפות גדולות, בעיקר בגלל תנאי שרב כבדים.
ברוב השריפות השתתפה יחידת הכיבוי האווירי הכוללת 30 טייסים, אחד מהם הוא וייסמן, לשעבר טייס קרב ומנהל תיכון 'העמק המערבי', שהצטרף ליחידה לפני שנה בתום 25 שנים בחינוך. בריאיון מיוחד הוא מספק הצצה ייחודית לחייו של לוחם אש אווירי, ומספר איך נראית המלחמה בשריפות ממעוף הציפור.
טבילת האש הראשונה
וייסמן בן ה־63 נולד, גדל והתחנך במושב מולדת ומתגורר כיום בכפר תבור. הוא טייס F16 לשעבר בחיל האוויר, שהשתתף במלחמת לבנון הראשונה ובמספר רב של מבצעים. לפני תשע שנים פרש משירות מילואים מבצעי ועבר להדרכה, ולפני שלוש שנים פרש סופית מחיל האוויר.
לפני 25 שנה התחיל לעבוד כמורה למכונות בבית הספר התיכון בעין חרוד. לאחר מכן ניהל את בית הספר 'עמל' ברמת דוד במשך חמש שנים, ואחריו את תיכון 'העמק המערבי' ביפעת במשך שמונה שנים.
"חינוך הוא המקצוע הכי מעניין והכי קשה, אבל אחרי 13 שנות ניהול הגעתי לנקודה שזהו, צריך להפסיק", הסביר וייסמן מה הוביל אותו לפרוש מהחינוך. "לפני שנה היתה לי הזדמנות להיכנס לטייסת הכיבוי, שזו משימה חשובה, ערכית, עם הרבה סיפוק - והחלטתי לעשות את המעבר".
התגעגעת לטוס?
"טיסה זה 'חיידק' שמקנן בי כל הזמן, ואני מכיר הרבה אנשים כמוני, בטח מי שהיה טייס מבצעי בחיל האוויר. מי שאוהב לטוס, קשה לו להתנתק מזה. הטייסת יושבת במגידו ואני מדריך שם קצת בתעופה אזרחית.
"ראיתי שמחפשים טייסים חדשים לטייסת, ביקשתי להצטרף ולמזלי הסכימו לקבל אותי. בימים אלה מצטרפים אלינו עוד טייסים, ונבנית מערכת אנושית יפה וטובה. אנחנו למעשה עובדים של 'כים ניר', חברת ריסוס ותיקה. הטייסת וכל התשתית שייכים ל'אלביט מערכות' וחיל האוויר הוא המנהל המבצעי".
זו עבודה שונה לגמרי מחינוך. אתה יותר לבד עם עצמך, מופע של איש אחד.
"החינוך באמת חסר לי, כי בחינוך יש אינטראקציה עם הרבה אנשים. אתה משפיע מאוד על קבוצה גדולה של אנשים בדרך שאתה מאמין בה, נותן להם דוגמה אישית וכלים לדרך, וזה דבר חשוב בעיניי.
"אך כמו כל דבר טוב, צריך לדעת להגיד שזהו - ולעבור לעשות דברים אחרים. הכיבוי מאפשר לי להמשיך לטוס, וגם להתעסק יותר עם המשפחה ועם הבית. צריך שהחיים יהיו מגוּונים. האמת שהבאתי למערכת הזו הרבה דברים מהשנים שלי בחינוך".
המעבר מ־F16 למטוס כיבוי קטן לא היה פשוט. "זה משהו אחר לגמרי", מציין וייסמן. "לא הכרתי את המטוס הזה, והוא ממש לא פשוט להטסה. יש לו מנוע גדול וחזק. הוא לוקח משקל גדול של שלושה קוב מים, שזה כמו שלושה טון, טסים איתו נמוך וצריך לשים לב כל הזמן לכבלי חשמל.
"הוא מגיב חזק לרוח ומרגישים בו היטב את הטלטולים (או בשמם המקצועי, 'חִתחוּתים'). כשנכנסים ליַעף נמוך, צריך קודם לוודא שאפשר לצאת ממנו, כי הכוח של המטוס מוגבל. אלה דברים שאני לא מכיר ממטוס קרב, שהכוח שלו בלתי־מוגבל. זה כמו ההבדל בין נסיעה במרצדס לבין נסיעה בטרקטור. בטיסה במטוס הזה אתה כל הזמן עובד, אתה חייב להיות כל הזמן ערני, כי הוא דורש מיומנות הטסה גבוהה".
טבילת האש הראשונה שלו, תרתי משמע, היתה ביום הכיפורים אשתקד, בוואדי ערה, מערבית ליישוב שקד. "זו היתה השריפה הראשונה שהשתתפתי בה", הוא נזכר, "שריפה גדולה, שהגיעה קרוב לבתי היישוב. שריפה עם הרבה מכשולים ועם אנטנה גבוהה באמצע. המִנחָת היה קרוב לזירה, ולכן היתה אינטנסיביות גדולה. עשיתי שם שמונה סבבים. זו היתה טבילת אש טובה".
תיאום עם הכבאים
בתקופה זו של השנה יש לווייסמן ולחבריו הרבה עבודה. כמעט מדי יום הם מוזנקים לרמת הגולן או לאזור ירושלים, או לשריפות קרובות - כמו זו שפרצה לפני שבועיים ליד הכפר נין.
"אנחנו יושבים בכוננות במגידו, עם סרבלים ונעליים, ומרגע הקריאה אנחנו צריכים להיות באוויר תוך 15 דקות. יש גם כוננות מהבית, של הזנקה תוך שעה וחצי. הקושי בעבודה הזאת הוא העובדה שאתה מגיע בכל פעם למקום אחר שאתה לא מכיר", מתאר וייסמן את עבודת טייס הכיבוי בזמן אמת. "בזמן הזה כוחו