עוד לפני שלמדו להרכיב משפטים שלמים בעברית דקלמו ארבעת ילדי משפחת פרץ ממושב דוב"ב את הקיצורים הצה"ליים, שהיו להם לשפה שנייה. ככה זה, כנראה, כשגדלים בבית שבו שני ההורים מטפחים קריירות צבאיות. שלושה מילדיהם משרתים היום בצה"ל. והרביעית גם כבר בדרך.
שינוי בגיל 40: הגננת שהפכה לסטנדאפיסטית
בקיץ הקרוב, כשמאחוריו יותר מ־40 שנות שירות, יפשוט תא"ל ניסים פרץ (54), ראש מנהלת צה"ל לנגב, את המדים הירוקים ויצא לטרק חד פעמי של שחרור בנפאל. רעייתו, תרצה (50), רס"ן במיל' ששירתה כקב"נית (קצינת בריאות הנפש) במספר בסיסים, הספיקה ללמוד משפטים ולסיים התמחות כעורכת דין, ואף הקדימה אותו ופרשה לאחרונה מהשירות. בשבועות הקרובים היא כבר תתחיל בקריירה חדשה לאחר שמונתה לתפקיד מנהלת מערך הרווחה בעיריית קריית שמונה.
עם פרישתו של אב המשפחה יישארו בצה"ל ארבעת ילדיו: סגן לי-אור (23), המשרתת כקצינת ת"ש בבית הספר לאיסוף קרבי הסמוך לאילת; אחיה התאום, סגן עידן, המשרת כסמ"פ בא"ח גולני; הבן השלישי, סמל דביר (20), המשרת כחובש באוגדה 91 בבירנית והבת הצעירה; ירדן (19), סטודנטית לרפואה הלומדת במסגרת העתודה הצבאית; ובמשפחה גם קצין נוסף, סרן נתנאל שלג, בעלה הטרי של לי-אור, המשרת כקצין שלישות בגדוד רם חילוץ והצלה.
בחודשים האחרונים לשירותו אחראי ניסים להעברת בסיסי צה"ל לנגב ומדגיש: "אני לא חושב שיש משהו חריג במשפחה שלי. בעיניי זה טבעי. זו חובתנו כאזרחי המדינה, בטח כשמדובר במשפחה המתגוררת ביישוב צמוד גדר".
"זה לא היה פשוט"
משפחת פרץ מנהלת לאורך השנים אורח חיים דתי וברוח זו חונכו ארבעת הילדים. הבת הבכורה, לי-אור, למדה באולפנה והחליטה לקחת את העניין צעד אחד קדימה. "כשאת לומדת באולפנה שירות צבאי הוא בכלל לא אפשרות", היא אומרת, "המסלול שמתווים עבורך שם הוא שירות לאומי ואני אכן הייתי בכיוון הזה. מצד שני, הקרקע שעליה גדלתי בבית חינכה לשירות משמעותי ולכן שירות לאומי לא היה אופציה".
לפני חודשים ספורים, ממש במהלך מבצע 'צוק איתן' ובעת שאחיה התאום נלחם בעזה, התכוננה לי-אור לנישואיה עם נתנאל. את החוויה הזו היא לא תשכח. לי־אור: "הייתי באמצע ההכנות אפילו שבכלל לא ידעתי אם תתקיים חתונה. עידן היה עמוק בעזה, בקושי ידענו מה קורה איתו, רק אבא הצליח מדי פעם לדבר איתו במכשיר קשר צה"לי, ואני הודעתי שאין מצב שאני נכנסת לחופה אם עידן לא לידי. גם נתנאל לא ממש היה בסביבה. זה היה שיא המלחמה, שבועות שלא ראיתי אותו, בקושי דיברנו ואפילו זמן לבחור חליפה לא היה. אני הייתי זו שהייתה צריכה לבחור לו חליפה. אבל תודה לאל עברנו את זה. נתנאל השתחרר וגם עידן יצא מהתופת בריא ושלם, ויכולנו לחגוג".
הזוג הצעיר מתגורר כרגע בנהריה אך מצליח להגיע הבייתה רק אחת לכמה שבועות, כשנתנאל יוצא לשבת.
"אני מודה שיש לי רגעים שבהם אני אומר די, אני בא הביתה", אומר בן זוגה, נתנאל, "כי אי אפשר לנהל ככה זוגיות, אבל לי-אור תמיד מרגיעה, מעודדת ומשכנעת אותי שמה שאנחנו עושים בשביל מדינת ישראל חשוב".
איכות ולא כמות
אחיה התאום של לי-אור, עידן, התחיל את דרכו בגדוד 51 של גולני וטיפס משם הלאה. החייל היחיד במשפחה שנמצא קרוב לבית הוא הבן דביר, המשרת באוגדה 91, אבל את הבית הוא רואה רק אחת לחודש ויותר. "בחודשים האחרונים אני עסוק בעיקר בפינוי של פצועים ממלחמת האזרחים בסוריה לבתי החולים בצפון", הוא מספר. בין לבין יש גם כוננויות בגזרה ככה שאין הרבה זמן לדברים אחרים. אני נמצא היום קצת יותר משנה לפני השחרור ובניגוד להוריי והאחים שלי נראה לי שבסוף השירות אני משתחרר".
הבת ירדן החלה לאחרונה לימודי רפואה בטכניון וגם היא בדרך לקריירה צבאית. "כרגע חוץ מהלימודים אני חתומה לשש שנים בצה"ל", היא אומרת, "ויש מצב שאמשיך גם אחר כך".
תרצה: "אני יודעת שלא היה להם קל על אף שתמיד הקפדתי שיהיה להם מענה הולם, שלא יחסר להם דבר. ובכל זאת, ילד זקוק להוריו ולכן תמיד הקפדתי על זמן איכות איתם, ועם השנים למדנו כולנו ביחד שהעניין הוא לא הכמות, אלא האיכות".