במשך שנים ארוכות בכל בוקר, בקיץ ובחורף, הייתה ז'קלין אלחרר (67) מקיצה משנתה לפני זריחת החמה, מתחילה בשקט בשקט להכין כמעט 20 כריכים לילדיה, ומסדרת ליד מיטותיהם את הבגדים שילבשו כשילכו לבית הספר. עם צאתם הייתה ממהרת להעמיד על הפתילייה הקטנה את ארוחת הצהריים כדי שתספיק להתבשל לפני שישובו הילדים מיום הלימודים. ככה זה כשמגדלים 18 ילדים בעיקר כשבעלך משרת בצבא הקבע וכמעט אינו נמצא בבית.
מהכיס שלכם: 21 מיליון שקל בשנה לפנסיות
תביעה: העירייה לקחה את כספי הביטוח שלי
"אני ממש לא מתלוננת, להיפך, אני מאושרת", היא אומרת השבוע בחיוך רחב. "גידלתי אותם אחד-אחד, כולם יצאו מוצלחים, משכילים ואזרחים טובים. יש לי גם בעל שהוא ממש אגדה, אז בטח שיש לי במה להתגאות".
ה"אגדה" של ז'קלין אלחרר הוא בעלה, רנ"ג (הדרגה הגבוהה בצה"ל של נגדים) שלמה (68), שעדיין מתנדב לשירות פעיל בצה"ל וזה בלי לספור את ימי המילואים החודשיים שלו (35 רק במהלך 2014), ואת העובדה שמאז שנות השבעים ועד לפני כעשור שירת בצבא הקבע. "הוא נשוי קודם כל לצה"ל", היא אומרת, "ורק אחר כך לי". ואכן, בראשית החודש ציין צה"ל את יום מערך המילואים השנתי. במהלך הארוחה החגיגית שנערכה לחיילי המילואים הוכתר שלמה לאיש המילואים עם הכי הרבה ילדים בצה"ל.
אהבה ממבט ראשון
שלמה הוא ללא ספק סיפור יוצא דופן. הוא נולד וגדל בכפר קטן במרוקו, מרחק שעה ממדבר סהרה. בהיותו בן 11 עלה לישראל לבדו במסגרת עליית הנוער והגיע לקיבוץ שער הנגב. "אני זוכר את מרוקו טוב", הוא מספר. "חיינו ממש במדבר והיו לנו חמורים שאיתם היינו הולכים להביא אוכל ומים. מאז שהייתי ילד חינכו אותי להיות איש עבודה. אף פעם לא ידעתי משהו אחר ואף פעם לא התרגשתי מחיים בשטח או מעבודת כפיים".
בהיותו בן 16 בלבד התגייס אלחרר לצה"ל ושירת כלוחם בגולני. בהמשך הוכשר להיות חובש קרבי ואף שימש כזה בעת ששירת ממלחמת יום הכיפורים ועד המבצע האחרון בדרום, במהלכו נכנס עם הכוחות לתוך עזה.
קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים השתחרר אלחרר משירות פעיל ועד שלהי שנות ה־70' עבד כפועל בניין והמשיך לעבוד בחקלאות ובבניית כבישים. שלמה: "בשנת 78' פנו אליי מהצבא והציעו שאתגייס לשירות קבע. אני הסכמתי מיד. הצבא הרי היה הבית השני שלי מאז שאני בן 16, אבל ז'קלין התנגדה, היא פחדה".
ז'קלין: "ברור שחששתי. בשלב ההוא כבר היו ילדים בבית, ועל קריית שמונה עפו טילים כאילו אין מחר. חשבתי לעצמי למה אני בכלל צריכה את כל זה? לכי תדעי מה יכול לקרות לו בצבא בזמנים כל כך מתוחים ואיך אני מתמודדת לבד עם הילדים בימים לא רגילים. ובכל זאת, אחרי שדיברנו על זה הבנתי שבקרב הזה אין לי סיכוי. כלומר, יכולתי להגיד לא, אבל אז הייתי יוצרת מצב שבו שלמה היה נשאר בבית ממורמר וכועס, ואז בלאו הכי לא הייתי מרוויחה כלום. לכן החלטתי להתגבר על החששות ולתמוך בו, והוא אכן התגייס".
ז'קלין עלתה לישראל מקזבלנקה במרוקו בשלהי שנות ה־50', תוך שהוריה מצליחים לחמוק למרות האיסור שהיה אז על היהודים לעזוב את המדינה. כשהגיעו סוף סוף לישראל, הובאו באוטובוס ישירות לקרית שמונה. "כאילו שזה היה אתמול", היא מספרת. "אני זוכרת שהייתי על מדרגות האוטובוס ונעצרתי לרגע להסתכל למטה ולשאוף את האוויר של ארץ הקודש. אחרי רגע או שניים הרגשתי שמישהו מסתכל עלי, הורדתי מבט ולרגלי המדרגות עמד חייל צעיר, יפה תואר שהושיט לי את ידו כמו ג'נטלמן וביקש לסייע לי לרדת במדרגות. הרגשתי כמו סינדרלה. הייתי נערה צעירה מאוד, בערך בת 15, והוא כאמור חייל, ולא סתם חייל, אלא חייל בצבא ההגנה לישראל. התרגשתי נורא. באותם רגעים כבר הייתי מאוהבת".
שלמה שעבר בינתיים להתגורר בקרית שמונה מספר שהיה נוהג לרוץ כל פעם אל האוטובוסים שהיו מביאים לעיר עולים חדשים בתקווה למצוא ביניהם את הוריו שאולי הצליחו לצאת ממרוקו ולהגיע אף הם לישראל. "הייתי בארץ לבד והיה לי קשה להיות רחוק מההורים ומהמשפחה", הוא נזכר. "כמובן שידעתי שהם מתכננים לעלות מתישהו ולכן כל פעם ששמעתי שמגיעים עולים חדשים הייתי רץ לחפש אותם בין נוסעי האוטובוס. את הוריי לא מצאתי באוטובוס ההוא אבל מצאתי שם את מי שתהיה אם ילדיי וחברתי הטובה ביותר".
זמן קצר אחרי שהכירו זה את זו נישאו שלמה וז'קלין בטקס קטן וצנוע. "עד אז עוד לא ידעו מה זה חתונות גדולות, ובכלל - למי היה כסף לחתונה גדולה? למדנו פשוט להסתפק במועט", הוא אומר.
35 נכדים
את בני הזוג אני פוגשת בביתם הצנוע בקרית שמונה, הבית הראשון והיחיד שלהם הנמצא בקצה של שכונת 'רכבות' הישנה. ז'קלין פותחת את הדלת בחיוך רחב וממהרת להכניס אותי פנימה. "שלא תירטבי לי עכשיו בגשם", היא אומרת וממהרת למטבח ויוצאת עם מגש ועליו כוסות מהבילות של תה מרוקאי מסורתי.
מירכתי