"עכשיו יש לנו שלווה ושקט", כך אמרו השבוע רחל ומיכל (שמות בדויים) מהעמק, "נשות טליבאן" לשעבר, שהחליטו לאחרונה להסיר את הכיסויים השחורים והשאלים שעטו על גופן. לפני כשנתיים עברו השתיים מירושלים לעמק בעקבות התנכלויות מצד הרחוב החרדי בעקבות לבושן והתנהגותן.
נשות טליבאן נמלטו לעמק: נידו אותנו מהקהילה
אשת טליבאן לשעבר מספרת על החזרה בשאלה
לאחרונה פגשנו אותן שוב, כשהפעם הן נראו שונה מאוד מאז הריאיון שערכנו עמן בעבר. השאלים והכיסויים השחורים שעטפו את גופן פינו את מקומם ללבוש, שכולל חצאית ארוכה, חולצה ארוכה וכיסוי ראש. עם זאת, בניגוד לעבר הן כבר לא מכוסות מכף רגל ועד ראש, כשרק העיניים מבצבצות מבעד לחורים.
הפעם הן הסתכלו לנו בעיניים בזמן השיחה, וניתן היה להבחין בחיוכן ובהבעות פניהן. גם הקשיחות שאפיינה מאוד את השיחה איתן התחלפה בעדינות. פשוט נשים אחרות לגמרי.
מתחת לשכבות
רחל ומיכל, בשנות העשרים לחייהן, נולדו וגדלו כחרדיות. שתיהן נישאו לבני המגזר וילדו ילדים. לפני כשנתיים החלו השתיים, שהפכו לחברות, ללבוש שאל במטרה לטשטש את קווי המתאר של גופן. בסביבתן הקרובה - הבעל, ההורים והאחים - לא ראו בעין יפה את המנהגים הללו, שנחשבים לקיצוניים אפילו בקרב החברה החרדית שאליה השתייכו.
לפני כשנתיים הן נמלטו לדירת מסתור בעמק בעקבות השפלות שעברו ברחוב החרדי. "עברנו התנכלויות כי לא אהבו איך שנראינו", סיפרו. "לא ראו בעין יפה את המנהגים הללו, שנחשבים לקיצוניים אפילו בקרב החברה החרדית. הם נוהגים להסתכל על נשים אלה כאל חריגות ושונות".
כשנפגשנו עמן אז, הן היו מכוסות לחלוטין - עטו שמלה שחורה רחבה במיוחד, בעלת שרוולים ארוכים, וצווארון הסתיר את כל הצוואר. את ראשיהן ופניהן כיסו בבד, מהשיער דרך המצח ועד הסנטר, עם פתחים בודדים לעיניים ולאף. מעל כל הבגדים האלה הן עוד עטו שכמייה גדולה, דמויית גלימה שחורה.
תופעת "נשות הטליבאן" בחברה החרדית קיבלה הד תקשורתי נרחב לפני כשלוש שנים. מדובר בקבוצת נשים חרדיות שנהגו לכסות את כל גופן, מכף רגל ועד ראש, בבגדים שחורים. בריאיון נדיר שנערך עם השתיים אז ופורסם בידיעות העמק, הן סיפרו על החיים מתחת לשכבות הבד השחורות. "אנחנו מקפידות על הצניעות למען גאולת ישראל, אבל החרדים רואים בנו 'מוקצה'", הסבירו באותו ריאיון. "אולי אנחנו מפחידות אותם. כינוי הגנאי שדבק בנשים חרדיות מהסוג שלנו הוא 'נשות הטליבאן'".
באותו מפגש הן סיפרו על התגובות מהמשפחה לנוכח המראה שלהן. "הפחד הגדול של המשפחה היה שאני מצטרפת לכת, ושאאבד את השפיות", הסבירה אז רחל. אלא שלדבריה, לא מדובר בכת. "אנחנו רוצות להיות טהורות יותר, מה רע בצניעות?", שאלה אז. "הפריצות שמתחוללת היום בקרב נערות צעירות יותר טובה?".
גם מיכל הייתה בטוחה אז בדרך שאימצה לעצמה: "אני אישה שלא הולכת אחרי פיתויי העיניים", אמרה. "אנחנו לא מדגישות רק את ענייני הצניעות. מה שכתוב בתורה הוא נר לרגלינו, והצניעות היא סמל לטהרת האישה".
"החשיבה שלנו השתנתה"
היום נראה כי הן כבר לא חושבות כך, ובעקבות השינוי החשיבתי גם התנהגותן השתנתה. לבושן עדיין צנוע בהתאם לקודים דתיים-חרדיים, והן עדיין שומרות מצוות באופן הדוק, אבל נדמה כי התחוללה אצלן תמורה פנימית משמעותית.
"החשיבה שלנו השתנתה בשנתיים האחרונות", סיפרה מיכל. "בהתחלה דבקנו בעקרונות שלנו, אבל לאט לאט עם החשיפה לדעה שונה ולצורת חשיבה שונה, הבנו שיש בעייתיות בצורה שבה התלבשנו ונהגנו. עכשיו אנחנו גם מבינות מדוע נראינו כל כך מאיימות, למרות שלא הרגשנו כך. כשעברנו להתגורר בעמק היה לנו הרבה יותר זמן למחשבה ופחות להטפות. הראש פתאום יותר פתוח להיגיון. לא רצינו שאנשים פה יפחדו מאיתנו. הבנו שיש בעייתיות, גם בהשוואה להופעתן החיצונית של נשים ערביות".
הפעם בזמן השיחה, בניגוד לפעם הקודמת, היא מישירה את מבטה, מחייכת מפעם לפעם חיוך ביישני והתחושה היא כאילו האישה שהכרנו לפני שנתיים הוחלפה באחרת. היום היא גם מודעת היטב לבעייתיות בהתנהגות שלה אז.
"היינו סגורות, מסוגרות ותוקפניות", הסבירה. "זה היה נראה כאילו אנחנו חייבות לנהל בכוח את הכל כי כולם נגדנו. גם האלימות שהופעלה נגדנו וגם הסלידה מאיתנו הפכו אותנו לאגרסיביות יותר. היום הכל שונה. אנחנו פתוחות יותר לקבל את הסביבה כי כאן לא תוקפים אותנו".
בדיעבד הן מבינות מה הוביל אותן לקיצוניות ההיא. "היום אנחנו יודעות שבזמנו עשו לנו שטיפת מוח, ובגלל זה הפכנו למה שהיינו", אמרו השתיים, "כשאתה חי את זה, קשה לך להיפתח ולהבין את זה, אבל כיום אנחנו מבינות היטב".
מי עשה לכן שטיפת מוח?
"הכרנו שתי נשים במפגשי תורה, שלאט לאט הפכו לחרדיות יותר ונכנסו לכל ענייני הצניעות וכיסויי הגוף. ל