לאחרונה נערך שבוע הוקרה למערך המילואים בצה"ל, במסגרתו צה"ל למעשה מצדיע לחיילי ומפקדי מערך המילואים על הנתינה, על ההקרבה ועל תרומתם למען ביטחון המדינה לאורך השנים. אחד המילואימניקים שמתנדבים בצה"ל כבר 17 שנה הוא סא"ל דביר גרוס מקיבוץ טירת צבי שבעמק המעיינות.
גרוס משרת בגדוד 9208 חטיבה 12 כמג"ד במילואים בחטיבת הנגב ההיסטורית שקיימת מקום המדינה ומתייצב ל־60 ימי מילואים בממוצע לשנה. "הרעיון בשבוע הזה הוא להביא את מערך המילואים וההתנדבות קצת לפרונט מכיוון שהיום רק כחמישה אחוזים משרתים במערך המילואים, פחות מהם במילואים פעיל ועוד פחות מהם ביחידות לוחמה. נוסף על כך הכוונה היא גם להגיד תודה למשפחות של אותם מילואימניקים שמקריבות לא מעט", אומר גרוס ומוסיף, "אני חושב שלשרת במילואים זו זכות. מי שיכול והצבא רוצה אותו למילואים צריך להתייצב. הרעיון בשבוע ההוקרה זה להציג לכל אותם אנשים שמתחמקים מהשירות את אלו שכן מוכנים לעזוב את העבודה, הבית והילדים ולתרום".
מדוע כל כך חשוב לך להתייצב ברגע שאתה נקרא לדגל?
"התפקיד שלנו הוא להיות שומר הסף של המדינה. כשיצטרכו אותנו בשעת אמת אנחנו צריכים להיות מספיק מוכנים וכשירים לבצע את המשימות שלנו. זו תפיסת עולם ציונית מבחינתי שאדם צריך לשמור על ביתו, אף אחד לא יעשה את זה במקומו. סבא ואבא שלי שמרו בעבר, היום תורי ויום אחד גם הבן שלי ישמור. אדם שעושה מילואים רואה מעבר לעצמו ולצורך שלו ותורם יותר גם בחיים האישיים ובעבודה שלו. נוסף על כך יש פה את עניין הציונות שצריך לשמור על המולדת".
על הסיפוק מהדבר הוא אומר: "תחושת הסיפוק נובעת מכך שאני יודע שביום שיצטרכו אותי אני אהיה מסוגל לתרום. מילואים תמיד מגיעים בתקופה מורכבת וכשזה לא נוח והמחיר האישי והמקצועי הוא תמיד גדול. אבל אני חושב שזו זכות וחובה עבור כולנו".
ספר על ההקרבה האישית שלך בשביל התרומה למדינה.
"מג"ד במילואים זה כמו משרת ניהול שנייה. אני משלם מחיר. זה לא קל להיות במילואים. אני עצמאי, יש לי חוות סוסים טיפולית אז גם המטופלים שלי משלמים מחיר. אני אומר להם מראש שאני מתנצל ושייקחו בחשבון שאני עושה מילואים. אני שמח שאני מקבל רוח גבית מהם, אבל זה לא קל. גם בבית המשפחה והילדים משלמים מחיר כמובן".
גרוס, בן ה־39, נשוי ואב לארבעה, הוא כאמור בעל חוות סוסים טיפולית שאותה הקים בשנת 2003. "אני רוכב מגיל 9. אחרי שהשתחררתי הפכתי את החווה לבית ספר לרכיבה. הייתי ילד עם בעיות קשב וריכוז גדולות אז בית ספר לא היה חוויה מרנינה עבורי והמפגש עם הסוסים היה התרפיה שלי".
כשסיים את בית הספר הגיע לשנת שירות בחוות סוסים טיפולית בפרדס חנה עם נוער בסיכון ואז הבין את הייעוד שלו. "התכונה הזו לעשות למען אחרים הגיעה מהקיבוץ, מהבית. מהמקום שגדלתי בו. מבחינתי זה טבעי", הוא מסביר.
על הקשר עם הרוכבים הוא אומר: "התחושה הזו לראות אותם מתקדמים ועושים כברת דרך ומגיעים לשינוי בחיים שלהם או משיגים את המטרה שלשמה באו היא מטורפת. זה סיפוק גדול. יש המון נוער שמגיע אליי ממסגרות שיש בהם פחות דורשי מילואים או פחות תרומה למדינה ודרכנו הם נחשפים לכך. לא פעם עזרתי לרוכבים שלי בצבא או פגשתי אותם בצבא וזה גם סיפוק גדול עבורי".