סא"ל זאב כהן מקרית שמונה, קצין ההנדסה של אוגדה 210, הוא היום דמות מפתח משמעותית מבחינת צה"ל בגזרה החולשת על השטח שממבוא חמה ועד החרמון. האיומים שהתעוררו מהצד הסורי בשנים האחרונות מצד מליציות פרו־איראניות וכמובן חזבאללה הובילו לכך שבמערכה שבין המלחמות, לקצין בעל הכומתה הכסופה נוספו כמה אתגרים מורכבים וגם אחריות גדולה.
ארבעה חודשים אחרי שנכנס סא"ל כהן לתפקיד המורכב הוא מדבר לראשונה על האתגרים והציפיות, על קבלת הפנים שהיתה לו - אירוע מטענים שחידד לו את תמונת המציאות לאורך הגבול - וגם על תמונה אחת באלבום המשפחתי של אשתו, משפחה שכולה מקרית שמונה, שחשפה סיפור מרגש עד דמעות.
"אסור להתבלבל"
סא"ל כהן (35) נולד וגדל בכרמיאל, בן ליעל וליעקב ואח קטן לחיה. בשנת 2004 התגייס לחיל ההנדסה כלוחם. לאחר מכן יצא לקורס קצינים ומאז עבר בכמה תפקידים שונים באוגדת עזה, אוגדה 615, יחידת יהלום ולפני ארבעה חודשים מונה כאמור לקצין ההנדסה של אוגדה 210, שמקום מושבה בבסיס נפח שברמת הגולן. המעבר לצפון הוביל אותו להעתיק את מקום מגוריו מחדרה לשכונת יובלים בקרית שמונה. גם כדי להיות תמיד קרוב לגזרה שבה הוא משרת, וגם כדי לסייע לאשתו בגידול שני ילדים קטנים.
מטרתה של אוגדה 210 להגן על מרחב רמת הגולן והחרמון, ובתפקידו כקהנ"א צריך סא"ל כהן בראש ובראשונה לזהות את האתגרים ההנדסיים בגזרה, להתאים להם את סדר הכוחות, לבחור את האמל"ח ולהעריך את זמן ההתמודדות מול אותו אתגר. נוסף על כך הוא מנחה מקצועי בתחומי ההנדסה הקרבית ואחראי למוכנות של כלל יחידות ההנדסה בסדיר ובמילואים לכלל האתגרים המתפתחים. כמו כן, תפקידו להמליץ למפקד האוגדה על הקצאת סדר כוחות הנדסי אל מול כל רעיון מבצעי.
תחת אחריותו של כהן נמצאים גם שדות המוקשים של צה"ל ושל הסורים, שנשארו מאז מלחמת ששת הימים. בחדר מיוחד באוגדה, שנקרא 'ארכיון מיקוש', נמצא תיעוד מפורט על מיקומו של כל מוקש ומוקש. אבל בימים אלה הוא מנהל את אחד הפרויקטים הגדולים בפיקוד הצפון - פריצת ציר הבשן לאורך הגבול. מדובר במבצע הנדסי מורכב שהוא חלק מההיערכות החדשה של צה"ל בגזרה.
"הקמת הציר נולדה מתוך צורך מבצעי שהיה בגזרה: מצד אחד לשמור על היכולת לנוע סמוך לדרך המערכת, ומצד שני לא להיות חשופים לאיומי צליפה, מטענים, ירי נ"ט ואיסוף מודיעין של האויב על הפעולות שלנו", מסביר כהן את משמעות המבצע ההנדסי הגדול, "אורכו של הציר, כשיושלם, יהיה כ־58 קילומטרים והוא יהיה למעשה תשתית מבצעית. לאורכו אנחנו מייצרים מתחמי הגנה שיוכלו לתת מענה במצבי שגרה, חירום ומלחמה.
"בפריצת הציר יש כל מיני אתגרים מבצעיים כמו פינוי מוקשים, שפרוסים כמעט בכל מקום", מוסיף כהן, "ואתגרים אחרים כמו שמירה על עתיקות, שמורות טבע, צמחייה ובעלי החיים".
אתם בטח כל הזמן בדריכות גבוהה.
"חלק מהמשימה שלי הוא להיות מוטרד מה יהיה האיום הבא, מאיפה ינסו להפתיע אותנו, איך אני יכול לקדם את המוכנות שלי למלחמה; ולנסות כל הזמן לחשוב צעד אחד לפני האויב. דרום סוריה זה אזור שהוא כמרקחה. על פי פרסומים בתקשורת, גורמים כמו חזבאללה רוצים להתבסס בסוריה, ולנו אסור להסכים שזה יקרה. אסור לנו שדרום סוריה תהפוך לדרום לבנון".
ואפרופו ההשוואה לדרום לבנון: כחודש לאחר שנכנס לתפקיד, ארבעה מחבלים ניסו להניח מטענים סמוך לגדר הגבול. פעולה מהירה של כוחות צה"ל – תצפיתניות, כוח איסוף וחיל האוויר - הביאה לחיסולם של המחבלים. אחרי שהם חוסלו עבר האירוע לניהולו של כהן, שעליו הוטלה המשימה לנטרל את זירת המטענים.
"בזמן האירוע הייתי בחמ"ל, כדי לתת ייעוץ בתחום ההנדסי למפקד האוגדה. האירוע הזה לא הפתיע אותנו, כי נערכנו לו. הוא תפס אותנו מוכנים", מספר כהן. "אחרי חיסול חוליית המחבלים האירוע עבר לפיקודי כדי לנטרל את המטענים. הבאנו צוותים מיוחדים של יחידת יהלום והתחלנו בפעולות איתור המטענים, תיחום הזירה, בידוד המרחב וצמצום הסיכונים. אחרי כן החלטנו מאיפה להגיע ועם איזה אמצעי. אחרי שהתוכנית המבצעית אושרה יצאנו לביצוע ונטרלנו את המטענים".
היה חשש שמשהו ישתבש?
"בגלל שיש לי היכרות עם הכוח והיכולת המקצועית שלו, ידעתי שהם יבצעו את המשימה. זו היתה משימה ערכית שמטרתה לתת הגנה מיטבית למרחב הגולן והחרמון. כמובן שיש סיכונים. אסור לאף אחד להתבלבל, זה מקצוע מסוכן שטומן בחובו לא מעט סכנות. אנחנו כמפקדים מנסים לצמצם אותן עד כמה שאפשר. עשינו את כל הפעולות הנדרשות כדי לצמצם את הסיכונים ורק אז נתנו את ברכת הדרך".
איך התבצע הנטרול עצמו? הכוח הגיע ממש עד למטענים?
"הכוח הגיע למרחב מסוים שהגדרנו שהוא מספיק בטיחותי ובאמצעות כמה טכנולוגיות, המטענים נוטרלו. זה היה אירוע מוצלח מאוד. הכוח עמד במשימה".
"תחושה מיוחדת"
הוא קצין ערכי, אמיץ, שאפתן ומקצועי. מהרגע שהתגייס היה מכוון מטרה לעשות שירות משמעותי. לתרום למדינה. "אני שמח שאני מצליח להגשים את עצמי", הוא אומר, "איש צבא הוא שליח ציבור. ככה אני רואה את זה".
שמחת לבוא לשרת ברמת הגולן?
"יש פה הרבה היסטוריה ומורשת. הרבה גיבורים שירתו פה וחלקם נפלו פה. אני מרגיש חלק משרשרת הדורות. עכשיו המשמרת שלנו היא להגן על החרמון, שיישאר בשליטה שלנו, ובמקביל לאפשר לתושבי ישראל ליהנות מכל השפע והטוב שיש ברמת הגולן בכלל, ובחרמון בפרט. זו תחושה מיוחדת".
5 צפייה בגלריה
התמונה שבה מופיעים יחד כהן (רביעי מימין) ואח של אשתו, לירן סעדיה ז"ל (יושב אחרון משמאל), שנפל במלחמת לבנון השנייה
(צילום רפרודוקציה: שרון צור)
אתה אוהב את העבודה שלך?
"בוודאי. זכיתי לעסוק במה שאני אוהב. זה תפקיד שמאפשר לי לפתח אנשים, לקדם אותם ולסייע להם עד כמה שניתן. להיות אוזן קשבת. כפקודים יש להם על מי לסמוך ולמי לבוא בעת צרה. מעבר לכך, המקצוע ההנדסי נותן סיפוק עצום. לעיתים אנחנו מקבלים משימה שאנשים שלא מכירים את היכולות שלנו בטוחים שזו משימה בלתי אפשרית. אבל אחרי שהם רואים את התוצר המוגמר, אין סיפוק גדול מזה. על חיילי חיל ההנדסה אומרים 'כומתות כסופות, אנשים זהב'. חיל ההנדסה הוא עוגן משמעותי ביכולת של צה"ל לעמוד במשימות שלו. וזה קרה מיום הקמת צה"ל. זה חיל איכותי עם כוח אדם איכותי".
מה התפקיד הבא שלך?
"בעיקרון אני צריך למלא פה שנתיים, אבל לא אתנגד להתקדם לפני. אני שואף להיות מפקד גדוד בחיל ההנדסה".
התמונה באלבום
על השולחן בלשכתו בבסיס נפח מונח ספר לזכרו של בן קרית שמונה לירן סעדיה ז"ל, לוחם בסיירת אגוז שנפל ליד הכפר מרון א־ראס במלחמת לבנון השנייה. לירן ז"ל הוא אחיה של ירדן, אשתו של כהן, והוא זה שהפיק את ספר הזיכרון שמתעד את קורות חייו.
את אשתו ירדן הכיר כהן אחרי שאחיה נפל, והוא התוודע לאישיותו דרך סיפורים. "לירן היה לוחם ומ"כ מצטיין. אהב אדם, טבע ובעלי חיים. כמה שבועות לפני שהוא היה אמור להשתחרר הוא היה סמל בבא"ח גולני. כשפרצה המלחמה הוא אמר לעצמו שאין סיכוי שהצוות שגדל איתו והוכשר איתו ייכנס למלחמה בלעדיו. למרות שאף אחד לא קרא לו הוא הצטרף לצוות שלו. הוא היה הקשר של המ"פ רב סרן בנג'י הילמן. במהלך תנועה אל עבר יעד ליד מרון א־ראס הם נתקלו בכוח חזבאללה. לירן, המ"פ רב סרן בנג'י הילמן, סמל ראשון נדב באלוה, סמל ראשון יהונתן (סרגיי) ולסיוק וסמל ראשון רפנאל מוסקל נהרגו".
לא קשה לאשתך שאתה איש צבא?
"יש לה תעצומות נפש אדירות. מצד אחד היא איבדה אח, ועכשיו היא מתמודדת עם השירות הצבאי שלי. לי ולאשתי היו הרבה שיחות על כמה היא מצטערת שלא הכרתי את אחיה. אנחנו בני אותו גיל וכנראה היינו הופכים לחברים טובים. כמה שנים אחרי שהתחתנו, באחת הפעמים שאני וציון, אבא של ירדן, צפינו במשחק כדורסל, התחלנו לדבר. בנעוריי שיחקתי כדורסל ופתאום התברר שגם לירן שיחק כדורסל. בשיחה סיפרתי לו שבאחד החופשים הגעתי למחנה אימונים בכפר בלום, שגם לירן השתתף בו. האבא חיפש באלבום ומצא תמונה קבוצתית מאותו מחנה אימונים. הוא שלח לי את התמונה שאראה אם אני מופיע בה. ואכן הופעתי בה, ואמרתי לו שיש לי את אותה תמונה בדיוק בבית הוריי".
איך הרגשת באותו רגע?
"צמרמורת. אשתי כמובן הזילה דמעות. היתה עוד נקודת מפגש שתפסה אותנו. תאריך הלידה המשוער של הבן הבכור שלנו היה ה־20 ביולי, שזה יום הנפילה של לירן. בסוף הבן נולד יום קודם, ב־19 ביולי".
מה מחזיק אותך בשירות הצבאי? הרי אתה מקריב הרבה.
"האמת, שהרבה פעמים יוצא לי לשאול את עצמי את השאלה הזו. הרי אנחנו מקריבים זמן משפחתי, חברים, תחביבים. אתה שואל מה מחזיק אותי? שלושה דברים מרכזיים: הראשון, חללי 'נצר אחרון'. אותם ניצולי שואה, השרידים האחרונים של משפחתם, שבחרו להילחם כדי שתהיה פה מדינה יהודית, ונפלו. אם להם לא היתה דילמה בבחירה, על אחת כמה וכמה לי. השני, הערבות ההדדית. זו המשמרת שלי. אנשים היו לפניי ואנשים יהיו אחריי. חונכתי בבית לתת למען העם והארץ. ובצבא חינכו אותי שישראל היא לא עוד מדינה, היא משימה. השלישי, לירן ז"ל, שיצא להילחם למען המדינה ולהגן על הבית, כבן קרית שמונה. אני משתדל לקחת ממורשתו את תעצומות הנפש, כאדם וכמפקד".