"יש לי סטודיו כי אבא שלי חינך אותי להיות עצמאית וללכת אחרי החלום. הוא התחיל להקים פה את הסטודיו כשעוד הרגיש טוב ולפני שנפטר הוא אמר לי 'את תמשיכי לאמן פה ואת תתקדמי קדימה. כשפתחתי את המקום הגשמתי את מה שהוא ביקש", מספרת תאיר אברהם (22) מעפולה, בתו של איתן אברהם ז"ל, בעל החנות המוכרת בעיר 'לילך עיצובים'.
סיפורה של אברהם הוא מסוג הסיפורים שגורמים לך להאמין שחלומות באמת מתגשמים. חלומות כאלה שככל שהדרך אליהם היתה יותר קשה, ככה הסוף הוא יותר מתוק. הילדה שסבלה במשך מרבית חייה ממשקל עודף הפכה למאמנת כושר ולפני כחודש השיקה סטודיו בוטיק חדש שהקימה בביתה. כך שגזירת הסרט היתה למעשה די סימבולית וסימלה את כל מה שעברה הבחורה הצעירה בארבע השנים האחרונות. "תראי איזה זיכרון עלה לי באינסטגרם בדיוק היום. זה היה לפני ארבע שנים", היא מראה לי תמונה מעברה הלא רחוק שבו שקלה 116 קילו, 50 קילו יותר ממשקלה היום, ומוסיפה בסוג של סגירת מעגל: "זו תמונה שהולכת איתי עד היום".
מלחמה יומיומית
אברהם אמנם צעירה אבל הספיקה לצבור קילומטראז' שלא מבייש בוגרים ממנה. עוד לפני הצבא עבדה כצלמת, תחביב שהחליטה להפוך למקצוע ולכן פנתה ללימודי צילום מקצועי בטכניון. היא התגייסה כצלמת צבאית ובמהלך השירות החליטה לעשות הסבה למאמנת כושר. "בתיכון הייתי עם עודף משקל משמעותי אז היה לי יותר ביטחון להיות מאחורי המצלמה", היא אומרת אך מדגישה, "תמיד הייתי מקובלת והיו לי המון חברים מכל השכבות. המשקל לא מנע ממני להיות במרכז העניינים, אבל הוא מאוד הפריע לי".
למעשה, כבר מהילדות סבלה מאמנת הכושר הצעירה ממשקל עודף. בחטיבת הביניים שקלה 90 קילו ובתיכון הגיעה כאמור למשקל של 116 קילו. "נולדתי ילדה מאוד רזה. הייתי פג, אבל מגיל שלוש כבר התחלתי להשמין וכל שנה עליתי בכמה קילוגרמים. היו שולחים אותי לבית הספר עם לחם קל וארוחות מסודרות ולכל החוגים האפשריים שילדה בגילי יכולה ללכת הלכתי, למרות עודף המשקל", היא מספרת.
בגיל שבע כבר החלה דיאטות שונות. "הייתי בקבוצת התמיכה הראשונה שהיתה פה וכשחלי ממן פתחה את הסניף בעפולה אמא שלי דחפה שתהיה פה גם קבוצת נוער שהייתי בה כמה שנים. היתה לי את כל התמיכה אבל זה לא בא לגמרי ממני", היא מתוודה וממשיכה, "ניסיתי הכל; המון סוגי דיאטות, כדורי הרזיה או כדורים מדכאי תיאבון".
איך מרגישה ילדה מתבגרת שנאלצת להתמודד גם עם הנושא של המשקל?
"זה יצר תסכול גדול. הגעתי לתיכון עם משקל שיא. הרגשתי שאני כבר לא נושמת. תמיד השתדלתי לקנות ג'ינסים בחנויות רגילות כמו כולן, אבל כבר הגעתי למצב שמידה 46 בקושי עולה עליי. גם מבחינה בריאותית הסוכר היה תמיד גבולי".
מה היה הכי קשה מבחינתך?
"המבטים שקיבלתי והצחקוקים היו גומרים אותי, בעיקר מהורים של ילדים. אני זוכרת איך היה לעלות לבמה בחוג בלט כילדה שמנה ולשמוע צחוקים של הורים שיושבים בקהל. אלה דברים שגורמים לילד לשקוע עוד יותר ולאכילה רגשית גדולה עוד יותר. אנשים לא באמת מודעים למלחמה היומיומית שהילד והמשפחה עוברים".
רגע המפנה
המפנה מבחינתה של אברהם הגיע בגיל 18. "ניסיתי הכל וכלום לא עזר. אני זוכרת את הלילה שבאתי להורים שלי למיטה ואמרתי להם שאני רוצה לעשות ניתוח קיצור קיבה. בהתחלה הם התנגדו, אבל הרגשתי שאני לא יכולה לחיות ככה והתעקשתי שהניתוח יהיה לפני הצבא, כדי שאני אוכל להתגייס ולהגשים חלום".
בסוף כיתה י"ב נכנסה אברהם לניתוח קיצור קיבה. "הסבירו לי את כל ההשלכות ושאין פה קסם. היה ברור לי שאחרי הניתוח מתחיל התהליך האמיתי. מקצרים לך את הקיבה, אבל אתה חייב להמשיך משם לבד. בחודש הראשון אחרי הניתוח ירדתי עשרים קילו, אבל זה נעצר. לא הסתפקתי בזה ושם בעצם החל המסע שלי. הלכתי לתזונאית והתחלתי לעשות כושר".
כילדה, את וספורט לא הייתם חברים?
"הייתי מנויה יחד עם אמא שלי בחדר כושר, אבל התביישתי לעלות על המכשירים. הייתי מעבירה את הזמן הזה בטלפון. גם בבית הספר התביישתי לרוץ בשיעורי ספורט, אז בסוף לא הייתי פעילה ספורטיבית בכלל".
אז איך מילדה שספורט היה זר לה הפכה את הכושר למקצוע?
"בהתחלה לא אהבתי את זה. הרגשתי שאני מכריחה את עצמי, אבל בצבא הגיע השינוי. שירתי בבאר שבע ובכל מוצאי שבת הייתי מכינה לי אוכל לכל השבוע. לא הייתי נוגעת בשום דבר בחדר האוכל הצבאי והייתי מתאמנת בחדר הכושר כל יום. בצבא ירדתי עוד 30 קילו. מתחילת התהליך ועד השחרור הייתי 50 קילו פחות. התמכרתי לזה כי הבנתי כמה זה עושה לי טוב".
השינוי הגיע גם בעקבות צעד משמעותי נוסף שאברהם עשתה. "במהלך האימונים בצבא הרגשתי שאני לא באמת שם. ידעתי שאם אני לא עושה את זה מרצון זה לא יצליח. התחלתי לחפש באינסטגרם וכך הגעתי למאמנת אירה דולפין המכונה 'פוטין', שמאמנת בתל אביב. כנראה זה גורל, כי באותו שבוע אירה הגיעה להרצות בעפולה. ניגשתי אליה ואמרתי 'אני רוצה לבוא אלייך ולקחת את עצמי בידיים'. היא אמרה לי, 'אבל את מעפולה ואת חיילת'. אמרתי לה שזה לא מעניין אותי".
דולפין נתנה את האוקיי, אבל ספק אם האמינה שאברהם באמת תתייצב בפתח הסטודיו שלה. אבל כמו שכבר הבנתם, אם אברהם רוצה משהו, היא משיגה אותו. "מראשון עד חמישי הייתי בבאר שבע. בחמישי הייתי תופסת אוטובוס לתל אביב ומגיעה גמורה לאימון. אחר כך חוזרת הביתה לעפולה וביום שבת בשבע בבוקר כבר יוצאת לכיוון הסטודיו לאימון. ויתרתי על להיפגש עם חברות בשישי בערב ועל זמן איכות עם המשפחה. זו היתה השגרה שלי: אימונים יומיים בבסיס ופעמיים בשבוע ב'פינק רום'", היא מספרת, "זה לא היה קל. בהתחלה לא הסתדרתי. המקום הזה ידוע כמקום של סלבס ודוגמניות ואני באתי עם המון חוסר ביטחון, אבל הוא גרם לי לעמוד מול כל הפחדים שלי ובסוף הפך לבית שלי ועד היום אני נוסעת לבקר שם לפעמים. אירה החדירה בי את המשמעת שהייתי צריכה והעולם הזה הפך להתמכרות עבורי. כשהשתחררתי מהצבא כבר ידעתי שאני הולכת לעסוק בזה".
השנה הכי קשה
הדרך להצלחה לאחר השחרור היתה כבר סלולה, אבל אברהם החליטה לעשות הפסקת רענון קצרה בארצות הברית דרך הסוכנות היהודית, שבסופה תחזור לקורס מאמנים בווינגייט. "הייתי רצה בסנטרל פארק בניו־יורק בבקרים, אבל לצערי תרבות האכילה שם שונה מאוד מישראל ועליתי שם שמונה קילוגרמים".
אברהם אמנם יכולה לסמן וי ענק על התהליך שעברה, אבל בדרך לא פסחה על אף מכשול. גם כשכבר היה נראה שהיא עולה על דרך המלך, בספטמבר האחרון, אחרי שלושה חודשים בארצות הברית, קיבלה טלפון מהבית ששינה את כל התמונה. "כמה ימים לפני סוף הטיול קיבלתי טלפון שרצוי שאחזור הביתה. אמרו לי שאבא לא מרגיש טוב. כשנחתתי בארץ לקחו אותי ישר למחלקה האונקולוגית באיכילוב ואמרו לי שיש לו גידולים סרטניים ושהוא עובר כימותרפיה עכשיו", מספרת אברהם על הרגע הקשה בחייה, "לקחתי את זה מאוד קשה כי אבא שלי הוא מודל לחיקוי עבורי ועמוד התווך של הבית, והחלטתי לשים את החלומות שלי בצד. זו היתה השנה הכי קשה שהיתה לנו".
מה גרם לך בסופו של דבר כן ללכת ללמוד?
"אחרי חודש ההורים שלי אמרו לי 'את לא עוצרת את החיים. את רוצה להיות מאמנת כושר? עכשיו את נרשמת ומתחילה ללמוד'. אז לא נרשמתי לווינגייט כמו שרציתי אלא קרוב לבית, בבית ספר למקצועות הספורט בחיפה, וככה הייתי רואה את אבא כל יום. כשסיימתי את הקורס התחלתי לאמן בגן נר בסטודיו של שלומי נחמיאס, אבל המחשבות היו בבית. המחלה היתה מאוד אלימה והכל קרה מהר מדי. האמנתי שכמה טיפולים והוא יוצא מזה כי אני מכירה אותו כבנאדם חזק וחסון. לא הייתי מודעת לחומרת המצב. רק כשהרופאה אמרה שמנסים להאריך לו את החיים הבנתי, וכשזה נהיה סופני התקשיתי להשלים עם זה. לא יכולתי לאמן כי לא היו לי כוחות. אחרי שאבא נפטר, אח שלו הרים את הכפפה ובתוך שבוע הקמנו סטודיו. כשגזרתי את הסרט כאב לי שאבא לא פה לראות את זה. עוד לפני שנפטר הייתי מאמנת בדשא מאחורה והוא היה מסתכל ומחייך. הוא תמיד אהב לראות שאני עצמאית".
האב איתן אברהם ז"ל היה דמות מוכרת ואהובה מאוד בעפולה, בעל חנות ותיקה בשדרת העיר. המשפחה בחרה להמשיך את המסורת ואברהם לוקחת חלק פעיל בתפעול החנות. "אני אחראית על הדיגיטל והמדיה של העסק. עוד מעט עולה חנות אינטרנטית בהקמה שלי. שבוע אחרי השבעה, כשהכל הושבת בקורונה, פתחתי את החנות לבד והתחלתי את המכירות במשלוחים. פסח היה החג הכי חשוב לו. כל השנה היינו מתכוננים לזה ופתאום מצאנו את עצמנו בלעדיו עם חנות סגורה. לא ויתרתי ופתחתי את החנות כמו שהוא היה רוצה. מאוד קשה לי להגיע לחנות ולא לראות אותו שם, אבל אנחנו פה בשביל להמשיך את המורשת שלו. ידענו איזה בנאדם גדול הוא היה אבל אחרי שנפטר שמענו המון סיפורים שלא ידענו עליהם, עד כמה הוא עזר לאנשים. וזה מה שמניע אותי, להיות הבת של איתן ולהמשיך את דרכו".
תחושת שליחות
אברהם כבר צברה מוניטין בעיר ובתוך חודש יש לה כבר 30 מתאמנות שזוכות, נוסף על אימונים אינטנסיביים, גם לליווי תזונתי ומעקב צמוד. ומה עם החלום הבא? "לא סתם פתחתי סטודיו לאימונים אישיים. רציתי קודם לעשות תהליך שאני נוגעת באנשים ולהיות עם המתאמנים במאה אחוז, אבל אני בהחלט כבר חושבת על הצעד הבא ומתכננת את הסטודיו הבא. אני רוצה להקים מקום שיהווה בית לבנות עם רקע כמו שלי. שלא יתעסק בקלוריות ובמודל היופי אלא באורח חיים בריא. להוות עבורם מרכז לבריאות, תזונה וכושר. אני רוצה ללמוד להיות תזונאית קלינית ולתת מענה גם בתחום הזה".
מה מניע אותך?
"אני מרגישה שזה סוג של שליחות, שאת האסימון שנפל לי וגרם לי לשנות את החיים אני חייבת להעביר הלאה. אני חייבת לעזור לנערות ולילדות שנמצאות במצב שאני הייתי בו, בגיל הזה שהוא נורא מבלבל והביטחון יורד בגלל איזשהו מודל יופי שקיים בחברה וגורם לך להרגיש בחוץ. כמו שעזרו לי אני חייבת לעזור לאחרים".
מאמנת הסלבס אירה דולפין: "נתתי לה את כל כולי"
דולפין, בעלת הסטודיו הנחשב 'פינק רום' וכוכבת הריאליטי לשעבר 'הישרדות' ו'המאמנים', מסכימה שמדובר בגאווה גדולה
"הדרך של תאיר בהחלט היתה ארוכה וקשה, אבל תאיר תמיד היתה חדורת מטרה ואני שמחה שהיה לי את הכבוד ללמד אותה את כל החבילה", אומרת דולפין, "מעבר לכושר זה התזונה, ההתמדה, להכיר עולם שלם שהיא עכשיו חלק ממנו. כל מה שהיא יכלה לקחת ממני היא קיבלה וזה מאוד מרגש לראות שהיא פתחה עכשיו סטודיו משלה. אף פעם לא חשבתי שהיא תרצה להיות מאמנת בעצמה. מהצד זה נראה קל אבל זה הבדל של שמים וארץ בין להתאמן ובין להיות בעלים של סטודיו ולהתעסק בכל כך הרבה דברים שהם הכי פחות כיפיים שיש. אבל תאיר רצתה ללמוד ואני נתתי לה את כל כולי".
מה דעתך על הנחישות שלה?
"יש לי הרבה בנות כמו תאיר, שמגיעות מרחוק. יש לי בנות שגרות בהתנחלות ומגיעות אליי לתל אביב. ההקרבה הזו היא חלק מהעניין ובנות שרוצות שינוי מגיעות כי אין אצלי מדד לא של משקל, לא של גיל או מגורים. בסוף חלק ממה שאני עושה הוא לשנות לאנשים את החיים".
על יד הגורל שהפגישה ביניהם אומרת דולפין: "יצא במקרה שאני הייתי בהרצאה בעפולה והיא חיכתה לסוף ההרצאה כדי לדבר איתי. היא אמרה לי שהיא מוכנה לעשות הכל בשביל להצליח. התרעתי בפניה שזה לא הולך להיות קל, אבל היא לא ויתרה והיה מדהים לראות את זה".
יש סיכוי שנראה אותך בשיעור ניסיון בסטודיו בוטיק של תאיר?
"הכל יכול להיות. אם אגיע לעפולה אולי אבוא לבקר. היא עשתה פתיחה מאוד מרגשת ויש לה גב מכולם אז אני צופה בה מהצד ולא דואגת".