בימים האחרונים עלה לאוויר שירה של זהר ופסי 'גיבור שקוף', בביצועו של הזמר והיוצר עמיר לב. השיר, שהושמע בתחנות הרדיו הארציות וזכה לתהודה גדולה, נכתב כמחווה לחברה של ופסי - נפתלי יהב, שריונר שלחם במלחמת יום כיפור וחזר משם עם הלם קרב, שאיתו הוא מתמודד עד היום.
ופסי בת ה־52, אמא לארבעה ממושב מרחביה, היא במקצועה מורה למוסיקה ומנצחת מקהלות. עם השנים החליטה לעזוב את ההוראה והתמקדה ביצירה ובמוסיקה. היא החלה לכתוב, להלחין, לנגן ולשיר, וכשהיתה בת 40 יצאה לראשונה עם יצירות שלה. היום יש לה כבר שני אלבומים עם חומרים מקוריים, שבהם היא מארחת לא מעט אמנים מוכרים - כמו לירון אטיה ('הפיל הכחול'), ארי גורלי ועוד.
על השיר 'גיבור שקוף' עבדה במשך שנתיים. "השיר נכתב בהשראת הלום קרב שגר בעמק. הכרתי אותו במקרה ומאז אנחנו כבר מעל עשר שנים בקשר. מפעם אחת שהוא הגיע לשתות אצלי כוס תה, זה הפך לידידות ארוכה. החיים של נפתלי לא פשוטים, וכך גם האינטראקציה החברתית שלו.
"כשאתה חבר של הלום קרב, אתה מתגייס. אני ועוד הרבה אנשים מהמושבים ברחבי העמק ומכל הארץ מנסים לעטוף אותו ולדאוג לו, אבל בסוף התחושה שלו היא שהוא לבד. בסוף הוא חוזר לשקט, לחושך ולסיוטים. חשוב לציין שהוא אדם מאוד מוכשר. הוא עושה עבודות מדהימות בעץ ובמשך המון שנים תרם אותן לנוער בסיכון, והוא גם מנגן מקסים. אנחנו תמיד מזכירים לו עד כמה הוא מוכשר".
השיר נכתב בעקבות הסיפורים שלו?
"את פרטי הסיפור שלו למדתי עם השנים", אומרת ופסי. "שמעתי על הקרבות, המראות. שמעתי על הסיוטים, ההבזקים (פלאשבקים), נדודי השינה, והלב נקרע. נפתלי שאל אותי פעם 'מתי תכתבי עלינו', והיה ברור לי שזה יקרה יום אחד. המילים זרמו מהלב אל הנייר. רוב המילים מתארות את נפתלי ועוד רבים כמוהו".
"תודה שכתבת את השיר"
"הלוחמים חזרו הביתה, רק הוא עדיין לא שב/ הגוף בבית, הנשמה בשדה הקרב/ הוא לא הפסיד - גם לא זכה/ ואין מנוחה/ מושך עוד לילה, מנסה להירדם/ וכשעולה השמש הוא רק רוצה להיעלם" - אלה חלק ממילות השיר שנכתב כאמור על יהב, אך רבים מהלומי הקרב יזדהו איתו. על הקליפ היפהפה לשיר אחראי בנה של זהר, נדב ופסי, מהסטודיו Nadavofsi Art.
"אני כתבתי על נפתלי", אומרת ופסי. "הוא זה שמנגן על גיטרה והוא זה שעומד בצד הכביש. אבל ככל שהשמעתי את זה ליותר אנשים שהם הלומי קרב, כל אחד מהם הזדהה עם השיר והרגיש כאילו כתבתי את זה עליו. לאט לאט נכנסתי לזה עמוק יותר. עם כל אחד מהלומי הקרב ישבתי לשיחה, והפכנו לקבוצה קטנה. כולם מסתובבים עם אותם התסמינים והקשיים".
למעשה נשאבת לחוויה האישית שלהם, ואת חיה אותה דרכם.
"כן, זה נכון. נשאבתי לזה. השבוע כתב לי הלום קרב שלא פגשתי מעולם הודעה 'תודה שכתבת את השיר'. ניסיתי לדבר איתו. אמרתי לו שפגשתי המון אנשים ושמעתי המון סיפורים וקראתי המון כתבות בנושא, אבל עדיין אין סיכוי בעולם שאפילו אתקרב להבין מה עובר עליהם. אף אחד לא יכול".
המחוות האלה, אומרת ופסי, יכולות לתת לסובלים מהלם קרב - הפרעת דחק פוסט־טראומתית, בשמה המדעי - רק הרגשה בת רגע שהם לא לבד. "אני כל הזמן אומרת שאני יודעת שלא אהפוך את העולם עם השיר הזה ולא אתקן שום דבר, אבל אני חושבת שבאמצעות השיר אני מצליחה לחבק את האנשים האלה, וגם את המשפחות שלהם. אני מקבלת הודעות מהמשפחות שמאוד התרגשו מהשיר וגם מהקליפ שלו שהפיק נדב, ויצא מאוד מצמרר. הם לא רגילים שמתייחסים אליהם. יש להם מעין קהילה משלהם והם לא רגילים שמישהו מבחוץ פתאום עוצר שנייה ומתעניין בהם. נוסף על כך, אני חושבת שהשיר יכול לתת לנו קריאת השכמה. להזכיר לנו שהם פה ושהם לא עשו שום דבר רע, אלא רק טוב. כי מתייחסים אליהם כאילו הם עשו משהו לא בסדר. השיר יכול להזכיר לנו, ה'רגילים' במרכאות, שהם קיימים.
"במהלך הקריירה הקצרה שלי היו שירים משמעותיים", מוסיפה ופסי. "שירים שכתבתי לזכר אבא שלי, או שירים שכתבתי לזכר הנופלים ומשפחותיהם. אבל השיר הזה הוא אחד השיאים. אני באמת מגלה שיש בו כוח, שהוא מרעיד אנשים, וזה דבר ענק. לא חוויתי את זה לפני כן".
באילן היוחסין של ופסי נמצאת יוצרת מפורסמת - סבתה, המשוררת וסופרת הילדים הנודעת אנדה עמיר. "ככל שהתבגרתי וחפרתי בספרי שירה שלה, קלטתי שאנחנו בדיוק אותו הדבר", אומרת ופסי.
"התקף עם רעידות"
אביב הרשקוביץ' (42) ממושב גזית הוא הלום קרב ממבצע 'צוק איתן'. לפני המלחמה היה מורה להיסטוריה ושדרן רדיו. כיום הוא מתעסק בעיקר במוסיקה, והוציא בעצמו שיר על החוויה שלו. הרשקוביץ', שלקח חלק בשיר 'גיבור שקוף' בווידוי שמושמע ברקע, אומר: "לרוב הלומי הקרב יש אותם סימפטומים של פוסט טראומה. לכן התיאורים בשיר, על איך החברה מהצד נראית או מסתכלת ומגיבה אלינו, נורא דומים למה שכולנו מרגישים.
כמה חשיבות יש למחוות כמו שעשתה ופסי?
"זה מאוד חשוב, כי לצערי בחברה הישראלית יש המוני אנשים שהם הלומי קרב אבל לא כולם יודעים את זה. אני את הפוסט־טראומה שלי קיבלתי בגיל מאוחר יחסית, 35, ב'צוק איתן', לשם הגעתי בתור מילואימניק. בעקבות הפוסט־טראומה שקיבלתי כבר לא העסיקו אותי. החברה רואה אותנו כאשמים בכך שאנחנו הלומים. אין לנו לאן ללכת. ההרגשה היא שאתה הופך לנטל ואתה לא שייך לשום מקום, וזה גם מה שמתארות המילים בשיר".
נפתלי יהב בן ה־68 מאחוזת ברק, שעליו נכתב השיר, מדבר אף הוא על הקושי הגדול להתנהל בחיים מאז הפוסט־טראומה. "גם אחרי המלחמה המשכתי בשירות קבע ונחשפתי לכל מיני פעילויות של הצבא, ובמהלך הדרך קרו כמה דברים שהציפו אצלי הכל", הוא אומר. "אירועים כמו ארבעים שנה למלחמת יום כיפור והיציאה מהקיבוץ שבו גרתי בעבר חיזקו את כל המצב שאני נמצא בו היום.
"קשה להבין את מה שאני עובר. כשאין לך משפחה או מישהו קרוב אליך שהוא פוסט־טראומתי, אז לא כל כך יודעים איך להתמודד עם אנשים כמונו. האמת, שגם משפחות לא תמיד מסוגלות להכיל ולהתמודד עם זה. גם היום לא כל כך יודעים איך לטפל בנו. לא כולם זקוקים לאותו טיפול ואותו מענה".
יהב אומר כי העובדה שאין לו משפחה קרובה אחרי מות הוריו השאירה אותו בודד. פה נכנסת לתמונה הקהילה, שהיה רוצה שתחבק אותו יותר: "בשעת משבר אתה זקוק לקהילה תומכת מסביבך. במיוחד בחודשים האחרונים, מאז שהחלה הקורונה, שהכניסה למשבר הרבה אנשים. אבל מי שהיה כבר קודם במצוקה, הכל מתעצם אצלו יותר. יש כמה משפחות שאני בקשר איתן אבל לא עם כולם אני בקשר יומיומי, ואני מוצא את עצמי הרבה שעות בבדידות".
יהב מודה שההתעסקות בשיר הציפה אצלו לא מעט קשיים. "השיר הזה מתאר אחד לאחד את המצב שלי ושל עוד הרבה אנשים שהם פוסט־טראומתיים, אז לא היה קל להשתתף ביצירה הזו. על אף שאני חי יומיום עם הקשיים האלו, היא הציפה דברים. אני לא יודע לכמה אנשים שישמעו את השיר זה יזיז את הלב, אבל אני מקווה שכן. לפי התגובות אני יודע שיש כאלה שזה כן נוגע בהם. אני מקווה שזה יגרום לאנשים להבין יותר, ואולי ייתן להם את הרצון גם לתמוך יותר באנשים כמונו".