לפני שנתיים התהפכו חייו של ארז שטיין מקיבוץ בית השיטה. בלי הכנה מוקדמת, בהפתעה גמורה ובשיא חייו המקצועיים הוא קיבל אירוע מוחי קשה מאוד. שטיין, סגן מנהל מרחב צפון בקק"ל, נציג קק"ל בהנהלת רשות לפיתוח הגליל, יו"ר מו"פ צפון, אלוף משנה במילואים וחובב טיולי ג'יפים, מצא את עצמו בגיל 58 במציאות שלא הכיר. פלג גופו השמאלי משותק, הוא מתקשה ללכת, זקוק לעזרה בלא מעט דברים ונמצא 24/7 עם מטפל צמוד. מבחינה קוגניטיבית זה אותו שטיין שמלפני האירוע. אחד שיודע להתנסח בצורה רהוטה, בעל זיכרון מדהים וחד לשון, אך גם איש נחוש מאוד להתגבר על המגבלות הפיזיות ולהמשיך הלאה את החיים למרות כל הקשיים.
אחרי שנתיים ארוכות של שיקום, בנייה עצמית והסתגלות למציאות החדשה שטיין החליט לסייע לאנשים שעברו אירוע חד פעמי כמו שהוא עבר. להיות עבורם עוד אוזן קשבת, מייעצת ותומכת ובעיקר לטעת בהם תקווה ואופטימיות לגבי עתידם, מתוך ניסיונו האישי.
"זה רק הלך והסתבך"
שטיין יליד בית השיטה נשוי ללילך, מנהלת בית ספר רב תחומי-עמק חרוד ולזוג שלושה בנים - אופיר בן ה-25, אמיר בן ה-21 בשירות צבאי ואייר בן ה-18 שנמצא לפני גיוס. בעבר היה שטיין יו"ר הפועל אסי גלבוע בכדורגל, מרכז גידולי שדה בבית השיטה ובקיבוצים נוספים, מנהל ההרחבה של בית השיטה וראש מטה המועצה האזורית הגלבוע בתקופת כהונתו של דני עטר.
באפריל 2019 לאחר תקופה בה חש כאבים בחזה בזמן פעילות ספורטיבית, ניגש שטיין לבדיקות. שם נמסר לו שעליו לעבור צנתור. "בצנתור הרופאים ראו שאני צריך לעשות ניתוח מעקפים. נכנסתי לחדר ניתוח בבית חולים בילינסון בהליכה ויצאתי ממנו בכסא גלגלים", מספר שטיין לראשונה את מה שעבר עליו בשנתיים האחרונות, "תוך כדי ניתוח, ככל הנראה, עלה קריש דם למוח. התעוררתי משותק בחצי גוף שמאל, אך משם זה רק הלך והסתבך. התחיל לי זיהום קשה בראש, בתוך הגולגולת. זה חייב ניתוח נוסף שנקרא קרניופלסטיקה. למעשה הסירו לי חלק מעצם הגולגולת וטיפלו בזיהום. רק שלושה חודשים לאחר מכן החזירו לי את עצם הגולגולת".
חודשיים אחר כך הוא עבר לאשפוז מלא בבית לוינשטיין, כשהוא מרותק לכסא גלגלים ובלי יכול ללכת. במשך שישה חודשים הוא למד בחזרה לעמוד על רגליו, רענן את הזיכרון, עשה המון פיזיותרפיה ולמד לחיות עם המגבלות שהפגיעה המוחית גרמה להם. "פגיעה במוח זה לא משהו ויזואלי שרואים. אחד הדברים שלא איבדתי הוא הזיכרון. הרופאים לא יודעים להסביר את זה מדעית. הזיכרון אפילו נהיה יותר מאורגן ומסודר, אבל כן יש לי בעיות קשות במתמטיקה וחשבון".
אחרי שאתה מבין מה קרה לך. איזו תחושה הציפה אותך?
"הלם מוחלט. תחושה נוראית. הבנתי שבעצם נולדתי מחדש. שאלתי את עצמי מתי בכלל יום ההולדת שלי. האם כל מה שעשיתי במשך 58 שנים נמחק ולא קיים יותר? או קיים ושמור וצריך לשלוף אותו? יש לי ניסיון של מפקד בצבא או אין לי?. הטראומה והקושי הגדול שלי היו לדעת, להפנים ולגלות מי אני בכלל. בעצם נדרשתי להמציא את עצמי מחדש. רק חזותית אני נראה אותו דבר. למזלי הראייה, השמיעה, הטעם והריח לא נפגעו. הפחד הגדול היה מי אני. האם אני יודע מי אני".
מצאת את עצמך בוכה?
"בכיתי המון, אבל ניגבתי את הדמעות. זו טראומה נוראית. אחת הבעיות הקשות היא להבין איך להתמודד עם זה. כשאני מסתכל בתמונות או בראי אני רואה את עצמי, אבל אנשי מקצוע אומרים לי: 'תשמע ארז, אתה אדם אחר עכשיו'. הפנים אותם פנים, אך בתוך המוח הכול השתבש. זה כמו שלמחשב נשרף המעבד. הרפואה של ימינו נמצאת בשלב מתקדם. אפשר לאחות עצם, לתפור גיד ולתקן כלי דם שנקרעים, אבל את המוח אי אפשר לתקן".
שטיין יצא למסע שיקום שאפשר לכנות אותו כמו טיפוס אל עבר פסגת האוורסט ושם הוא מצא את המשפחה שלו מגויסת מלא-מלא. "כשאתה נקלע למצב כזה אתה לא יודע מי יהיה העוגן שתוכל להישען עליו ולשאוב ממנו כוח. המשפחה שלי עטפה ועוטפת ותומכת. אשתי והילדים התגלו עבורי כמתנה. לא בהיבט של הטיפול או העזרה הפיזית, אלא בתמיכה הרגשית שזה החלק המרכזי. עוגן נוסף הם קבוצת חברים שמשקפת לי שאני אותו ארז. זה מאפשר לי לדעת שיש הרבה דברים מההיסטוריה שלי שנשמרו".
"אני לא אחד שמוותר"
ככל שחלף הזמן וההכרה במציאות החדשה ובמגבלות כך שטיין התמלא יותר אופטימיות ומוטיבציה לשקם את עצמו. "הבנתי שהאדם היחיד שיכול לעזור לי זה אני לעצמי. הבנתי שאין לי יותר מדי ברירות. שאני צריך לאסוף את המעט כוחות שיש לי, לאגם אותם ולבנות סדר יום של שיקום אינטנסיבי, פיזי וקוגניטיבי. אני לא עובד כבר שנתיים, אבל מילאתי לי את היום במשימות. לא שללו לי את הרישיון, אבל אני לא נוהג מתוקף אחריות אישית לנהגים בכביש. אני כל כך אוהב לטייל ולראות נופים אז אני ממשיך לטייל עם הילדים או עם אישתי. אני רואה בזה עוגן שאני יכול לשאוב ממנו את הכוח להמשיך בשיקום".
היה לך רגע בו נשברת. רצית להרים ידיים?
"היו רגעים ששאלתי את עצמי מי צריך לסחוב את הסבל הזה, אבל קיבלתי מתנה והם הילדים שלי. אני אגואיסט. אני רוצה לראות את הילדים מתחתנים ומקימים משפחה. לא מוכן לוותר על זה. זה עוד עוגן שנותן לי כוח להישען עליו. אף פעם לא הייתי במצב של לשכב כל היום במיטה כמו נער בחופש הגדול. יש לי מוטיבציה גדולה. כל יום אני קם בשש בבוקר והולך לשתות קפה עם הפרלמנט של הקיבוץ. האינטראקציה החברתית עוזרת לי".
אחרי חצי שנה בבית לוינשטיין, כשהוא עדיין מרותק לכסא גלגלים, עבר שטיין לגור בבית הסיעודי בבית השיטה למשך שלושה חודשים עד שביתו בקיבוץ עבר התאמה לאדם עם מוגבלות פיזית. כשנה אחרי שיצא מביתו לעבור ניתוח שכיח הוא חזר אליו.
"חזרתי הביתה עם מטפל צמוד 24/7 שגר בבית. במזרע עשיתי טיפולי פיזיותרפיה. עבדתי קשה ללכת מחדש. הגוף התחזק ולמד מחדש להיות בשיווי משקל. הייתי כמו תינוק שלמד להתחיל ללכת. רופאים אמרו לי שהתרופה לאירוע מוחי הוא זמן. ואני לא אחד שמוותר. אני כל הזמן מחזק את השרירים. מטפלת מגיעה אלי הביתה ואנחנו עובדים על כל מיני טכניקות שמפעילות את המוח, חלקן במחשב וחלקן בטלפון. שלוש פעמים בשבוע אני מתאמן בפילאטיס מכשירים פה בקיבוץ. אני עושה הידרותרפיה בכפר יחזקאל וכל הזמן פיזיותרפיה. נשארתי חד, ברור ובהיר כמו שהייתי. יכולת הביטוי שלי בכתב ובעל פה נשארה טובה. החשיבה החשבונאית בעייתית".
אתה גאה במסע שאתה עושה?
"גאה מאוד. אני נמצא במסע מפרך שהתחיל בנקודת אפס, אבל איפה ייגמר ומתי? אף אחד לא יודע להגיד. יודעים להגיד לי שכמה שאעבוד יותר קשה ואהיה נחוש, עקשן, אמיץ ואנסה דברים חדשים אצליח. זה מסע שאני לא עובר אותו לבד. המשפחה עוברת אותו איתי. ללילך קשה, אבל היא גיבורה אמתית".
היום, אתה יודע להגיד למה זה קרה?
"אני לא מאחל לאף אחד דבר כזה. ההבנה שלי לגבי נפגעים אחרים גדלה. עד שאתה לא נופל לבור ענק אתה לא יודע מה זה. ממצב שאני יכול לעשות הכול, עברתי למצב שאני לא יכול להכין לעצמי כוס קפה. התובנה המרכזית שלי וההמלצה שלי לאחרים היא לא לדחות ולשמור דברים לעתיד. כל עוד אתה יכול - תעשה. החיים מפתיעים. הפכפכים. לעולם אי אפשר לדעת מי יוליד יום".
"אנשי מקצוע אומרים לי: 'תשמע ארז, אתה אדם אחר עכשיו'. הפנים אותן בפנים, אך בתוך המוח הכול השתבש. זה כמו שלמחשב נשרף המעבד"
מה הדבר שארז של פעם היה עושה ואתה היום הכי מתגעגע אליו?
"טיולי שטח. הייתי ישן בשטח המון, בעיקר במדבר. היום אני כבול לבית. זו הבעיה. בעבר הייתי כמו קפיץ. כשהייתה שריפה ליד הקיבוץ הייתי הראשון שמתייצב לעזור. היום אני מרגיש חסר אונים. לא יכול לעזור לעצמי ובטח לא לאחרים. הזמן מחזק אותי ומאפשר לי להתחזק בכול ההיבטים. אולי עוד אחזור לעבוד בקק"ל. אני עדיין בחל"ת".
"להרגיש אפקטיבי ומועיל"
הוא עדיין במסע שיקום ארוך, אבל נמצא בשלב כזה שהוא גם יכול לעזור לכאלה שעברו אירוע כמו שלו או תאונת דרכים. "אני מקים עכשיו פורום תמיכה אזורי לאנשים שעברו אירוע חד פעמי. אני רוצה לתרום לעצמי. לחזור ולהרגיש אפקטיבי ומועיל לחברה. זה דבר חשוב להרגשה של אדם, שהוא לא סתם זרוק באיזו פינה. אדם נורמטיבי נמצא בחייו במסלול של צמיחה או שהוא כבר בשיא שלו. מי שעבר אירוע מוחי או תאונת דרכים החיים שלו נקטעים בבת אחת. האנשים האלה צריכים עזרה להתאושש מחדש ולהשתקם. אני רוצה לעזור להם. אני רוצה לתת להם כוח".
איך?
"עברתי תהליך קשה עם עצמי שלמדתי ממנו המון ואני רוצה להעביר אותו הלאה. התחלתי עם כסא גלגלים והיום אני הולך בעזרת מקל. זה יכול להיות במפגש דרך הזום, בטלפון או דרך הרשתות החברתיות. אני לא בא להחליף אנשי מקצוע. צברתי בשנתיים האלה המון ניסיון בשיקום. אני יכול לתת המון קצוות של חבלים כדי שמהם הם יוכלו להתרומם ביתר קלות. אין פה דרך לקיצורי דרך. יש כמה עקרונות חשובים. זה מסע ארוך ומפרך וכדי להתמודד איתו צריך המון אומץ, נחישות, תעוזה, ביטחון עצמי ויכולת להתמודד עם כל מיני דברים חדשים. ושיהיה ברור - זה אפשרי. אני ההוכחה שזה אפשרי. בעיני חלק מהרופאים זה נס רפואי שאני חי. איך אמר לי חבר רופא: 'נתת כיף למלאך המוות וחזרת לחיים'".