ב־6 ביוני 1982 (היום לפני 38 שנים), עמי כברי מאלון הגליל, אביב שפריר מקיבוץ בית זרע וערן הרדוף מקיבוץ שמיר היו חיילים בני 19 בחיל התותחנים, שפתאום מצאו את עצמם בלב ארץ אויב, בלבנון, נלחמים ביחד עם כל צה"ל הגדול כדי להביא שקט ליישובי הצפון. הם היו אז חלק מצוות מספר 1 (תומ"ת - תותח מתנייע) של סוללה ב' בגדוד 405 של חיל התותחנים, שהשתתף באחד הקרבות הקשים של מלחמת לבנון הראשונה - כיבוש נמל התעופה הבינלאומי של ביירות.
עבורם זו היתה חוויה עצומה, מסעירה ומטלטלת, שנחרתה עמוק בנפשם. לא רק בגלל המקצועיות שהציגו בלחימה ותרומתם להכרעת האויב, אלא בעיקר בגלל שהם לא ממש הבינו, כבר אז בזמן אמת, למה לעזאזל הם צריכים לכבוש את בירת לבנון ואיך זה שהם הצליחו לצאת מהתופת שהתחוללה שם בחיים.
38 שנים אחרי שיצאו בחיים מהמלחמה ההיא, כשהם כבר אוטוטו מתקרבים לגיל 60, כברי, הלפרין והרדוף התכנסו בשער פאטמה (הגדר הטובה) על גבול ישראל-לבנון ושחזרו לראשונה את הקרב הקשה בשדה התעופה של ביירות. אחרי כל תיאורי האש ותמרות העשן הם גם הודו שהמלחמה הזו, שנמשכה למעשה עד מאי 2000, שינתה אותם ואת השקפת עולמם.
"החליטו להוריד את הבתים"
ביום שישי ה־4 ביוני, יומיים לפני שצה"ל פלש ללבנון והמלחמה החלה, צוות 1 של סוללה ב' - המפקד אלון נגב (הרצליה), סגן מפקד הצוות והקוון עמי כברי (אז בת ים, היום תושב אלון הגליל), הנהג פרדי עטר (שלומי), התותחן ערן הרדוף (קיבוץ שמיר), אחראי תחמושת אביב שפריר (קיבוץ בית זרע) ורץ ח-10 דרור אמיר (רמת גן) – סיים שבוע נופש בעכו והתארגן ליציאה הביתה. האוטובוסים כבר חנו בחניה וחיכו שהחיילים יעלו עליהם, ואז הגיעה הפקודה הדרמטית - במקום לצאת הביתה עולים לבסיס של הגדוד ברמת הגולן כדי להיערך לאפשרות להיכנס ללבנון.
"כחודשיים לפני המלחמה, כשברקע חילופי אש והתגרויות מצד המחבלים בגבול הצפון, כינסו אותנו לתדריך ושם בפעם הראשונה שמענו על תוכנית שנקראה 'ציפורי טרף'", נזכר כברי, "בתדריך שהעביר סגן מפקד הסוללה גיל גודורוב (היום גיל אשבל) דובר על אפשרות לכניסה עד ביירות. לא 40 קילומטר. ביום שישי ה־4 ביוני, בזמן שהתארגנו לצאת הביתה, מישהו סיפר לי שהיה אירוע של ירי על שגריר ישראל בלונדון. מיד עברתי בין החדרים של החבר'ה ואמרתי: 'הלך עלינו. לא נצא שבת. נראה לי שהולכים להיכנס ללבנון'. עד היום רצה בדיחה בסוללה שמי שהכריז על מלחמת לבנון הראשונה הוא טוראי עמי כברי".
ואכן ביום ראשון, ה־6 ביוני 82', עם אור ראשון, חצו כברי, שפריר, הרדוף ושאר חבריהם לצוות את הגבול כחלק משיירה ארוכה של כוחות ונכנסו ללבנון כדי לתפוס עמדות ראשונות באזור מרג' עיון. אחרי שלושה ימי לחימה ראשונים בגזרה המזרחית הם ירדו לאזור כביש החוף והחלו לנוע צפונה. הם נעו עם הכוחות דרך צור, צידון, העיירה דאמור והתמקמו בכפר סיל שבפאתי ביירות. אחרי תקופת המתנה של כמה שבועות הגיעה הפקודה לכבוש את ביירות. רצה הגורל וצוות התומ"ת של כברי-שפריר-הרדוף וצוות תומ"ת נוסף נקראו לסייע לכוחות המסתערים מגולני ומחטיבת השריון 188.
"ירדנו בלילה מכפר סיל, נעמדנו כקילומטר משדה התעופה והמתנו. המחבלים, שהבינו שיש כוח שמתכוון לפרוץ לשדה התעופה, החלו לירות עלינו פצ"מרים", נזכר כברי, הקוון של הצוות, "בפעם הראשונה הרגשתי מה זה פגזים שנופלים לידך. עם אור ראשון התחלנו לנסוע ומיד הבנו שאנחנו באזור של לחימה. במקום התרחש קרב רציני מאוד, עם הרבה אש. בשלב הראשוני של הלחימה היינו במקום יחסית אחורי, אבל לא היה קשה לפגוע בנו. התומ"ת הוא כלי הכי לא ממוגן. באירוע הזה זו היתה הפעם ראשונה שראיתי חייל שלנו נפצע. ראיתי גם לוחם של גולני חוטף כדור. דברים שלא היכרתי. הרי אף פעם לא הייתי בהסתערות. זה היה רגע קשה מבחינה רגשית, אבל לא היה לי הרבה זמן להשתקע בתחושה הקשה. פתאום קיבלנו פקודה לנוע קדימה, לפני הכוחות בקו ראשון, לעמוד ולהתחיל להפגיז את הבתים שמהם ירו צלפים על כוחותינו".
הרדוף, טוען הפגזים, זוכר את תחילת הקרב קצת אחרת. "בהתחלה שמענו פה ושם יריות וירי טנקים ואז מישהו הגה רעיון להוריד את הבתים של שכונת בורג' אל ברג'נה, מאיפה שצלפי המחבלים ירו", הוא משחזר, "הטנקים ירו על הבתים ועשו בהם חורים קטנים. לא היתה להם השפעה, אז החליטו להוריד את הבתים. קידמו אותנו לקו ראשון וירינו על הבתים בכינון ישיר. זו היתה הפעם הראשונה שזה קרה. התותח שלנו הוא 155 מ"מ ומטרתו היא לירות על מטרות שנמצאות 20 קילומטר מאיתנו. בקרב הזה ירינו 400 מטר קדימה בכינון ישיר. ההרס לבית הוא מיידי. הורדנו בתים וההתרגשות וההתלהבות היו גדולות".
כברי כיוון את התותח על המטרות, הרדוף טען את הפגזים וירה ושפריר סחב את הפגזים. "בירי בכינון ישיר התפקידים מתחלפים. זו עבודה קשה מאוד. כשמישהו מתעייף מחליפים אותו. ירינו המון. עוד ועוד ועוד, כי כל הזמן גולני רצו עזרה", משחזר שפריר את רגעי הקרב, "גולני זיהו מאיפה יורים עלינו הצלפים, הם סימנו לנו לאיזה בית לירות ובאיזו צורה ואנחנו ירינו. גולני ביקשו שנוריד רק קומה אחת מהבניין, אז הורדנו רק קומה אחת. גולני ביקשו שנוריד את כל הבניין, אז הורדנו את כל הבניין. יורים פגז ליסודות ואתה רואה איך בניין בן ארבע קומות קורס כמו מגדל קלפים. הכל ראינו בשידור חי. בתומ"ת אפשר להכניס 45 פגזים. אנחנו מילאנו אותו ב־80 פגזים. כל הרצפה היתה מלאה בכמויות של פגזים. ירינו את כולם וגם הלכנו אחורה להעמיס עוד פגזים. ההרס היה נוראי. הורדנו שם רחוב שלם. הורדנו יותר מעשרות בתים יחד עם הצוות השני שירה".
אביב שפריר: "גולני סימנו לנו לאיזה בית לירות ואנחנו ירינו. גולני ביקשו שנוריד רק קומה אחת, הורדנו רק קומה אחת. גולני ביקש שנוריד את כל הבניין, הורדנו את כל הבניין.
בתוך כל הקרב הזה זוכר כברי תמונה אחת שנצרבה בו עמוק ומלווה אותו עד היום. "הרגע המסעיר ביותר שם היה כשביקשו מאיתנו להוריד חממות שמהם ירו עלינו כל הזמן", הוא מספר בהתרגשות עצומה, "חממה זה לא קיר. שמתי את התותח על החממות וצעקתי: 'על'. המפקד נתן פקודת אש ובפעם הראשונה בחיי אני רואה חתיכות שלא משנה מה שזה לא יהיה עפות באוויר. זו חוויה שאני שומר אותה. היינו בקרב הזה כוח האש הכי יעיל שיש. אחרי כמה שעות סיימנו את העבודה. היללו ושיבחו אותנו על מה שעשינו".
"היה שם נס אדיר"
במרחק של כמעט ארבעה עשורים מאותו קרב, יש דבר אחד שלא עוזב אותם עד היום - איך התומ"ת חסר המיגון, שעמד חשוף על אחד ממסלולי ההמראה של שדה התעופה במשך זמן רב, לא נפגע מירי נק"ל ומעשרות טילי הנ"ט שנורו לעברו?
"יצאנו לקרב הזה עם כלי לא ממוגן", אומר בנחרצות שפריר, "אני חששתי מאוד. לפני שיצאנו לקרב דיפנו את הכלי בארגזים כדי שטילי הנ"ט יפגעו בהם ולא יחדרו את גוף התומ"ת. היינו מלאים בתחמושת. תאר לך מה היה קורה אם טיל היה פוגע בנו".
כברי זוכר סיטואציה שהמחישה יותר מכל את המזל הגדול שהיה להם: "כשסיימנו את העבודה שלנו בקרב התמקמנו מאחורי סוללת עפר גדולה ('פיתה'). סוף סוף יכולנו לצאת מהכלי ושם היתה אופוריה. הגיע קצין תותחנים ראשי ואמר לנו שאנחנו גאוות חיל התותחנים. כולם שמחים מלבד הנהג שלנו. הוא ישב בשקט בצד וכולו עצבני. חיבקנו אותו ואז הוא סיפר: 'כל הזמן עפו מעלינו סאגרים ורק אני רואה אותם. וכל שנייה אני בטוח שזה הסוף שלנו. כלום פה לא מצחיק'. אנחנו בתוך הכלי שמענו את רעש הסאגרים. זה רעש שבמשך תקופה גרם לי להתאבן. גרם לי לקפוא במקום. רעש מפחיד".
"היה לנו מזל שיצאנו מהקרב הזה בחיים", מוסיף הרדוף, "היה לנו שם נס אדיר. ירינו מאחד המסלולים של שדה התעופה בלי חיפוי. לא עמדנו מאחורי איזה בית. פגיעה אחת וכל הכלי עולה באוויר עם כל הצוות. זה מאפיין את הגישה הישראלית של לאלתר. אפשר לצחוק על השבלוניות של האמריקאים, אבל אם היו פוגעים בנו התוצאה היתה גרועה מאוד ואף אחד לא היה חושב יותר על ירי בכינון ישיר עם תומ"ת".
איך אתה מסביר את זה שהם לא פגעו בכם?
הרדוף: "הסאגרים עפו מעלינו ולידנו. מחבלים נעמדו פתאום ומשום מקום עשרות מטרים מאיתנו, ירו לעברנו אר־פי־ג'י והחטיאו. הם לא פגעו כי הם עשו את זה מהר. זה היה ממש מחזה סוריאליסטי איך הם לא פגעו בנו. כל הקרב הזה והאש מסביב היו כמו משחק בפלסטיישן של היום. לא פחדתי, אבל הייתי דרוך. אפילו נהניתי מכל האקשן".
איך התחושה לכבוש את ביירות?
כברי: "אין לי איזו גאווה גדולה. עשיתי מה שאמרו לי. היינו חייבים להיות מקצועיים, אחרת היינו משלמים על זה בחיים. אין לי תחושה של כובש, אלא של מישהו שמילא את הפקודות בצורה מקצועית ושמר היטב על החיילים החשופים באמצעות כוח אש גדול. היינו שותפים בהרס די גדול של הבתים מסביב. הורדנו שורות שלמות של בתים. אז לא היתה לי תהודה היסטורית ש'וואו כבשתי עיר בירה במזרח התיכון'. זה בהחלט לא דבר פשוט, מדינה שכנה כובשת את עיר הבירה של המדינה שחיה בסמוך אליה. אלפי אנשים ברחו מהבתים שלהם. זה ממש לא דבר פשוט. אני לא מאחל לילדים שלי להיות שותפים בכזה מסע של הרס. יש לי צלקות קשות מהמלחמה הזו".
שפריר: "זו היתה טעות נוראית. בכלל, כל הכניסה ללבנון לא היתה צריכה להיות. בגלל המלחמה סירבתי שלוש פעמים לצאת לקצונה".
"דרסנו כל מה שעמד בדרכנו"
38 שנים חלפו מהיום שבו נכנסו ללבנון, אבל נראה שלבנון אף פעם לא יצאה מהם. אחרי המלחמה והשחרור מהסדיר פנה כל אחד לחייו. כברי הפך לאיש תקשורת בכיר, מוביל ומשפיע שהיום משמש כדובר המועצה האזורית עמק הירדן ויועץ תקשורת. הרדוף נשאר בקיבוץ והוא היום מנכ"ל 'אופטיקה שמיר' באיטליה. גם שפריר נשאר בקיבוץ והוא עובד היום ב'עמיעד מערכות מים'.
"לקחתי לא מעט צלקות מהמלחמה הזו. לא מקנא באנשים שנאלצים להילחם בתוך אוכלוסייה אזרחית", מספר כברי, "כאבא צעיר לילדים, המון פעמים בזמן שהשכבתי אותם לישון ודאגתי שיהיה להם חם בחורף, הופיעו לי העיניים של הילדים הלבנונים האומללים שישבו בתוך מכוניות ונשאו את עיניהם מלמטה אלינו, שישבנו גבוה על הכלי. לחלק מהילדים הלבנונים האלה הרסתי את החיים. זה דבר נוראי לקחת אנשים צעירים למלחמה. השארנו שובל הרס עצום. זו לא היתה חוויה פשוטה עבורי. מה שעברנו שם שרט את כולנו לכל החיים. אני הייתי פטריוט וגאה בדברים שאני עושה. אני מוכרח להודות היום שזה היה מאוד קשה מבחינה נפשית. לבנון היתה וייטנאם שלנו. לא ייאמן מה נדרשנו לעשות. הרסנו מכוניות והרסנו בתים. דרסנו כל מה שעמד בדרכנו. זה גמר לי את הנשמה. עשיתי מה שאמרו לי כי ככה חינכו אותי. אבא שלי תמיד אמר לי שאני שומר על המולדת".
הרדוף מודה ששמונים אחוז מהתקופה שבה נלחם בלבנון נמחקה לו מהזיכרון. "אני לא מסוגל לשחזר אפילו", הוא מודה, "זה אומר שכנראה חוויתי טראומה נוראית. המלחמה הזו היתה צריכה להסתיים תוך שבוע. אז הייתי הרבה יותר שמאלן מהיום. אני גר בגליל העליון וסבלנו מהמחבלים, אבל לא היה צריך להגיע לביירות. היינו צריכים להרחיק את איום הטילים ולהכאיב להם מספיק כדי שיזכרו. ואם צריך אז להיכנס עוד פעם. כמו שקרה ב־2006. לא נכנסנו למלחמה כדי לכבוש ולהישאר, ותראה איזה שקט יש מאז. נשארנו 18 שנים בלבנון. זו היתה החלטה איומה. ממש אסון. על מה חיילים נהרגו שם? על זה ששמרו על איזו גבעה בדרום לבנון.
"הייתי אז שמאלן והתובנה שלי 38 שנים אחרי לא משמחת במיוחד", מוסיף הרדוף, "כל הסכסוך הזה שלנו איתם הוא לא פתיר, לפחות לא בשני הדורות הבאים. אי אפשר לפתור כל דבר. לכן המסקנה שלי המתבקשת היא שאנחנו צריכים להיות הכי חזקים, הכי טכנולוגיים והכי בכל דבר, כי באמת אף אחד לא יבוא לעזור לנו אם חזבאללה ירצה לכבוש חלקים מהגליל".
גם אז וגם היום דבק שפריר בדעתו כי המלחמה היתה מיותרת. "לא הולכים לכבוש מדינה ובטח לא עיר בירה. אתן לך פרספקטיבה: למשל כיבוש הבופור. אביקם שרף מבית זרע היה קצין מגולני שנהרג שם. בשביל מה? בשביל שמונה מחבלים שישבו שם? מי צריך את זה? היינו צריכים להמשיך הלאה. כל האירוע של לבנון היה ככה. היה צריך לעשות כמו מבצע ליטאני. להיכנס, לנקות מה שצריך ולצאת. לא להסתבך בבוץ הזה 18 שנה. אני זוכר סיטואציה כילד קטן שנסענו לטיול קיבוץ דרך הבקעה לירושלים. אבא שלי וחבר קיבוץ נוסף דיברו על הכיבוש של יהודה ושומרון אחרי מלחמת ששת הימים ועל הכוונה שלנו להישאר שם. ואז הוא אמר לאבא שלי: 'הם לא יודעים מה זה קולוניאליזם. זה לא עובד'. עד היום זה מצלצל לי בראש ועושה לי צמרמורת. ככה בדיוק אני חושב. הוא צדק בכל מילה. אם יהיה סיפוח זה יהיה אסון לדיראון עולם. אנחנו לא צריכים לשלוט בעם אחר. זה לא עובד. זה נועד לכישלון".