ד"ר שלומי בן־נון, רופא הילדים הוותיק והמוערך מעפולה, פורש לגמלאות אחרי 31 שנים בתפקיד. בן-נון שטיפל במסירות בשלושה דורות של ילדי עפולה, היה חלק בלתי נפרד ובמידה רבה הסמל של מרכז בריאות הילד של שירותי בריאות כללית שם עבד בשנים האחרונות.
"אני פורש בתחושה אמביוולנטית", הוא אומר השבוע, "פרידה זה דבר קשה, אני נפרד מהצוות ומהמקום. גידלתי פה שלושה דורות ונקשרתי אליהם, זה לא קל, אבל בכל זאת עבדתי קשה במשך הרבה שנים ואני צריך לעשות קצת בשביל עצמי ולנוח".
מעבר לקשר מקצועי
גם המטופלים הרבים שעברו תחת ידיו התקשו להיפרד. "לפי איך שהמטופלים מבטאים את העצב שלהם אני יכול להבין כמה הם היו קשורים", הוא מתאר, "ההורים די עצובים שאני עוזב. חלק מהם אפילו בכו לי במשרד. זה קשר שהיה מעבר לקשר המקצועי של מטפל-מטופל. היה בינינו גם קשר אנושי והכרתי את המשפחות ואת כולם. קורה לא מעט שילדים שטיפלתי בהם חוזרים אליי שנים אחר כך עם הילדים שלהם. אני כבר מגדל דור שלישי".
בן נון (69), נשוי, אב לשניים וסב לנכדים, תושב קיסריה, נולד במרוקו ועלה בגיל 10 עם משפחתו לקרית גת. לאחר שירותו הצבאי כקצין למד רפואה בטכניון. אחרי סיום לימודי הרפואה הגיע למרכז רפואי העמק שם עשה התמחות ברפואת ילדים כ-10 שנים ולאחר מכן התחיל לעבוד במרפאות הילדים בקהילה, בתחילה במרפאת עומר ובשנים האחרונים במרכז בריאות הילד של שירותי בריאות כללית.
למרות נקודת הפתיחה שלו כעולה שגדל בפריפריה הוא לא חווה קשיים בהתקדמותו האישית והמקצועית. "בעיני הסביבה שלי זה נחשב להישג גדול ונראה חריג, אבל לא הרגשתי שיש קשיים מיוחדים, לא הייתי צריך להיאבק קשה כדי להגיע לאן שהגעתי. עשיתי מסלול רגיל מהצבא ללימודי רפואה והמשכתי כמו כולם. לא הרגשתי שהייתי צריך לעשות מאמצים".
אז לא חווית פערים של ישראל הראשונה לעומת ישראל השנייה?
"בקרית גת בה גדלתי רובם היו ישראל השנייה ולא הרגשתי את האפליה והפער. בצבא התערבבתי עם כולם כך שאף פעם לא הרגשתי את הפער הזה".
איך התרשמת מעפולה?
"לקח לי זמן להתרגל, כי לא התגוררתי בעפולה אף פעם, אבל לאט-לאט הכרתי את הסביבה והוקסמתי בעיקר מהאנשים. עפולה זו אמנם עיר פריפרית, אבל החומר האנושי שלה הוא מעולה והאנשים מאוד טובים. נקשרתי אליהם די מהר".
איך אתה מסכם את התקופה הזאת?
"זו תקופה ארוכה שעברתי בה יחד עם המערכת הרבה שינויים, מבית החולים לקהילה ומהרפואה הקונבנציונאלית הרגילה לרפואה שמבוססת על מחשוב. תוך כדי התפתחתי עם המערכת. מבחינתי אין סיפוק יותר גדול מהמקצוע הזה; אף פעם לא הרגשתי שאני בא לעבודה, הרגשתי שאני בא לחוות חוויות".
מה הסיפוק הכי גדול?
"היכולת לטפל באנשים, לעזור ולרפא ולהיות איתם בשעות הקשות. הסיפוק הכי גדול שאני מרגיש הוא שהצלחתי ליצור קשר עם האנשים ובעיקר אמון מוחלט. עד כדי כך שהם היו מתייעצים איתי בכל דבר גדול כקטן. גם אם הם היו הולכים לכל מקום בעולם בשביל לקבל חוות דעת, הם היו חוזרים אליי ומתייעצים. הדבר הכי חשוב לרופא הוא לזכות באמון של האנשים, וזכיתי לקבל אמון גם בזכות האנשים האלה שבאמת העריכו אותי".
רפואה נגישה
לאורך שנות עבודתו יצא לד"ר בן־נון לבקר במספר מקומות בעולם ובכך ללמוד על הרפואה שם. לכן הוא בהחלט יכול לעשות השוואה בין הרפואה בישראל לשאר העולם. "לא כולם יודעים אבל הרפואה בארץ היא טובה ומאוד נגישה, אין הרבה מקומות בעולם שהרפואה בהם כל-כך נגישה", הסביר, "אין אזרח ישראלי היום שלא יכול להגיע לרופא ראשוני בהתראה קצרה ולקבל טיפול מיידי. נכון שיש הרבה תורים, אבל זה עדיין יותר טוב מהרבה מדינות אחרות. גם החומר האנושי של הרופאים ברמה גבוהה מאוד".
קראו גם >>>
זה נכון גם לרפואה בפריפריה ובעפולה בפרט, או שיש מה לשפר?
"בנוגע לרפואה ראשונית – רפואת משפחה ורפואת ילדים - אני לא חושב שהפריפריה שונה מהמרכז, כי מה שקובע הוא החומר האנושי. בכל הדברים האחרים כמו ניתוחים מסובכים ומכשור רפואי וציוד מתקדם בזה יש פערים. אין ספק שהמרכז הרפואי העמק הוא לא כמו המרכז הרפואי רמב"ם כי גם בהגדרה שלו הוא לא בית חולים שלישוני, הוא בית חולים ראשוני ואין לו את כל הפסיליטיז. זה דבר שצריך להשתנות ואני מניח שזה ישתנה כי כבר הגיעו למסקנה שצריך לתת לפריפריה את מה שמגיע לה".