אלוהים עדי שאם הייתי אמיץ מעט יותר ונבוך הרבה פחות, הייתי תובע את ביטוח לאומי על תאונת עבודה.
אבל מה לעשות שלהיפצע בחיך העליון של הפה על ידי באגט יבש, במהלך לעיסה אינטנסיבית, זה לא משהו שאתה רוצה לדבר עליו, להודות בו או להעלות אותו בכלל על סדר היום.
אז אתה נושא את הכאב בגבורה, מעביר את לשונך על הפצע מדי כמה דקות בתקווה להעלים את הכאב ומקווה שיגליד במהרה בימינו אמן.
ברור כשניצל
האמת שהיה אפשר לצפות את זה מגיע. כי מה אפשר לצפות ממוסד קולינרי שנראה כמו "המזנון של לידי" (ובשמו הרשמי: "מזנון אורט") באשקלון? מקום מוזנח, מט לנפול, קירות מוכתמים, שאפילו העסקים שהדביקו את פרטי העסק שלהם במדבקות על קירותיו בטח כבר נסגרו מזמן.
שום דבר שם לא אסתטי, לא מזמין, לא מעורר תיאבון. לא שני השולחנות הלא מפונים, לא רצפת הבטון החשופה והמטונפת, לא חלקת הדשא המלאכותי שנובל מבושה, אבל במיוחד לא האוכל.
התפריט כאן מוגבל למדי: שקשוקה, חביתה, נקניקיות, חביתה עם נקניקיות ופיסות שניצל. כן, פיסות שניצל. מי לכל הרוחות מוכר פיסות שניצל? אפילו במקומות שכוחי האל ביותר שמוכרים שניצל בבאגט לא פורסים שניצל לאצבעות לפני הזמנת הלקוח.
זה ברור כשניצל. הרי כל אחד רוצה לדעת כיצד נראה השניצל המקורי שלו, לדעת שכל פיסות הבשר בבאגט שלו הם מאותו השניצל. אבל לא, כאן במזנון של לידי החליטו להמציא את רעיון העוועים הגדול ביותר מאז המצאת השניצל: לפרוס אותו קודם.
ורוטב גם
עם נתוני הפתיחה הלא מעודדים האלה התייצבתי בחלון המזרחי של המזנון. ביולי-אוגוסט החלון המערבי שפונה לחצר בית ספר אורט ריק, כך שתשומת הלב של הלידים מופנית לציבור הרחב ולא לציבור התלמידים.
כמה מדהים שמקום מיתולוגי נחשב למיתולוגי בלי קשר למה שקורה שם מבחינת האוכל, ולמזנון של לידי אין שום סיבה להיות מיתולוגי מלבד העובדה שהוא קיים כבר שלושים שנה.
לאף מקום שמגיש פיסות שניצל אין סיבה להיות מיתולוגי, אבל הוא כזה וזרם האנשים שמגיע לשם אינו פוסק לרגע (מה שמיד הזכיר לי שיש מקום כזה גם ברמת גן. קוראים לו "מפגש התאומים". פלאפל נוראי ולמרות זאת הוא עדיין מיתולוגי. אולי בגלל שזה עדיין אטרקציה לראות תאומים בגיל כה מבוגר שמעשנים בזמן שהן מכינים פלאפל).
ביקשתי שניצל. כמובן. לא היו עוד אופציות מרנינות: הנקניקיות נראו לי חשודות בפלילים, חביתה לא מתאימה לשעת צהריים, השקשוקה הוסתרה תחת מעטה סמיך של רוטב, כך שלא היתה ברירה.
התחלתי לחשוד בבאגט כבר כשהדלפקאי חצה אותו בידיים חשופות (כמובן). נתזי באגט לא טרי עפו לכל הצדדים. הוא שם לי חומוס וחריף כמו שביקשתי, קצת סלט וכרוב ואז פיסות שניצל.
"קצת רוטב?", הוא שאל.
"רוטב?", התפלאתי, "איזה רוטב?".
"מהשקשוקה".
טוב, זה חדש. אבל מי שמאמין לא מפחד, ואני כרגיל גם לא האמנתי ובמיוחד פחדתי. "תשים לי בבקשה", החלטתי באומץ, "אבל לא הרבה".
חמש שניות, זוז
על השולחן המתינו לי זיכרונות מלקוח קודם בדמות בקבוק קולה ריק ופנכת חמוצים. הצבתי את הבאגט שלי בזהירות על שרוול עטיפת הנייר שלו - השולחנות במקום הזה הם לא מקום שאתה רוצה שהאוכל שלך ייגע בהם, אפילו אם זה לפחות מחמש שניות.
ולמה חמש שניות? בשל אותו חוק ידוע וכלל אינטואיטיבי שקובע שמותר לאכול אוכל שהיה במגע עם הרצפה או עם שולחן לא מוכר למשך חמש שניות לכל היותר.
תשמחו לדעת שפרופ' אנטוני הילטון, מבית ספר למדעי החיים והבריאות באוניברסיטת אסטו שבאנגליה, חקר את הנושא והסביר כי "למרות האמונה כי חוק חמש השניות הוא אגדה בלבד, מצאנו ראיות לכך שההדבקה ממשטחים המקובלים בבית היא זעומה אם הזמן של שהייה על אותו משטח לא עובר את פרק הזמן הזה".
ובכן, המחקר לא התבצע אצל לידי באשקלון ולכן הוא לא תקף, בדיוק כמו כל חתיכת מזון שנפלה מהבאגט כאן.
האוכל היה דווקא בסדר ועד הפציעה שלי בחיך אפילו לא סבלתי במיוחד.יש מקומות שגם אם לא טעים לך אתה עדיין נהנה, לפחות מעצם העובדה שאתה לא סובל.
בתמימותי הזמנתי גם צ'יפס, אבל הבחור שישב לידי והשתעמם הסביר לי שאצל לידי - והוא מגיע לכאן כבר שנים - מעולם לא היה צ'יפס כי הם לא רוצים להתעסק עם זה בכלל.
חשבתי שזה די הגיוני שבמקום שבו לא רוצים לפרוס שניצלים לעיני הלקוח לא יעשו גם צ'יפס. אולי בגלל זה אין גם מפיות, למרות שגם אותן אפשר לחלק לחתיכות קטנות יותר.
מראה מקום:
"מזנון אורט", המקום של לידי, רחוב אורט 17, אשקלון
טלפון: 08-6711030
שעות פעילות:
א'-ה' 9:00-18:00
פסקול: אתר בנייה סמוך
תג מחיר: שניצל בבאגט - 20 שקל, פחית קולה - שישה שקלים; סך הכל: 26 שקל