הוא היה בשוק. רגע אחד עוד השקיף מהגג של הבניין שלו על הרחוב ביפו, על המוניות שנסעו ועל האוטובוסים שחתכו והאנשים שרצו, זזו לכל עבר ופתאום פילח את האוויר קול. קשה. מפחיד. הוא אפילו לא ידע איך קוראים לקול הזה. הדבר הראשון שחשב עליו שמתחילה מלחמה וצריך לברוח אבל להפתעתו כל סערת הרחוב הרגילה, שלפני רגע עוד הסתכל עליה מלמעלה, פסקה באחת ואנשים עמדו באמצע מעברי חציה, מחוץ למוניות ולאוטובוסים, בפתחי חנויות. העולם נעצר ורק הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.
היום סמואל פאת'י (Samuel Patthey) יודע שזאת היתה צפירה ושזה היה יום הזיכרון. האנימטור, המאייר והצייר שחי בלוזאן המנומנמת בשווייץ, יודע ולא שוכח. "אני זוכר את היום ההוא", הוא צוחק השבוע בראיון לרגל השתתפותו של סרט האנימציה שלו, "יומן מסע" (Travelogue Tel Aviv), בתחרות הסרטים הקצרים בפסטיבל דוקאביב שייפתח ב־17 בחודש בסינמטק. "לקח לי זמן לעבד את החוויה הזאת".
לשמוע את המזגנים
60 השניות של ההלם בזמן הצפירה ההיא נכנסו לסרט המסע שלו שמתאר את חייו של פאת'י, 25, בתל אביב, עיר שכלל לא הכיר ושאליה הגיע כדי ללמוד בשנקר. הציורים והאיורים שלו מאותה התקופה, ששימשו בסיס לסרט האנימציה בן שש הדקות נראים כאילו צוירו על ידי אנתרופולוג שלא מוותר על שום מבט. כל מקום שעיניו נעצרות עליו – חיילים בתחנת אוטובוס, בקבוקי הבירה שבמקרר שלו, סצנת הטכנו במועדונים שבהם בילה והמדרכות של העיר בשעת בוקר, כל רחש של טרטור מזגן או צעקות של עובר אורח אקראי מייצרים אצלו הבנה על תל אביב ומעמיקים את החיבור שלו אל העיר ואל אנשיה.
למה תל אביב־יפו?
"לא בדיוק בחרתי לבוא. זה היה שילוב של אינטואיציה ונסיבות. לא ידעתי כלום על ישראל, כל מה שידעתי היה רק מתוך מה שרואים בחדשות בטלוויזיה. לא הכרתי פה אף אחד. אני גם לא יהודי כך שלא היה לי קשר מיוחד גם לדת. בסך הכל רציתי לעשות סמסטר במסגרת הלימודים בעיר אחרת. הסתכלתי על רשימת המוסדות האוניברסיטאים שאפשר להתקבל אליהם, והחלטתי להגיש בקשה לשתי ערים, לונדון ותל אביב. מהאוניברסיטה בלונדון לא חזרו אליי אז פניתי לשנקר. זו היתה הפעם הראשונה שעזבתי את הבית למשך תקופה כל כך ארוכה למקום לא מוכר, וזו היתה אחת מהחוויות הכי משמעותיות בחיים שלי".
הדירה הראשונה שהתגורר בה היתה במרכז העיר, "באזור דיזנגוף", הוא ממקם את עצמו שוב מרחוק. את שם הרחוב עצמו הוא כבר לא זוכר. מתישהו התאהב ביפו ובחודשים האחרונים שלו כאן התגורר בסביבת שוק הפשפשים. ביוני 2016 כבר עזב, אבל ארבעת החודשים האלה היו כל כך עמוסים ואינטנסיביים שנדמה כאילו הוא חי פה זמן ארוך הרבה יותר.
"תל אביב מאוד מיוחדת. באיזשהו מקום היא סוג של בועה", הוא אומר בשיחת טלפון משווייץ. "מאוד אהבתי לראות איך כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה תרבויות, דתיים, חילוניים, צעירים, מבוגרים, מוסלמים, יהודים, חיילים, סטודנטים, עובדי הרחוב, בליינים, כולם חיים יחד. השוני הזה שבין הרחובות, והכל כל כך אינטנסיבי, מצד אחד, ומצד שני, יש תמיד פינה שקטה לנשום בה".
איפה בילית?
"ביליתי שעות בחוף הים. אני מאוד אוהב מוזיקת טכנו ואת סצנת הקלאבים, כך שגם חייתי את הלילה של תל אביב. העיר עובדת נכון, למרות כל השוני והצבעים, והניגודיות שיש בה", הוא מתאר בהתלהבות.
טס על הזיכרון
פאת'י לא ידע או תכנן שמאות הציורים והסקיצות שצייר בזמן שהיה כאן יהפכו ויעובדו לסרט אנימציה, סרט הגמר שלו. ההחלטה התגבשה אחרי שחזר הביתה לשווייץ. "חזרתי מלא השראה, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו עם הציורים האלה. ניסיתי לשמור על טריות החומרים. הייתי מסתכל על הסקיצות, חוזר עליהן שוב ושוב, אינספור פעמים. נאלצתי לפעמים לשחזר ממבט פנורמי את העיר. מתוך זיכרון טסתי בחזרה לתל אביב בשלב מתקדם של העבודה על הסרט כדי להקליט את רחשי העיר. שילבתי בסרט שלי את קבלות הסופר, כרטיסי הרכבת והאוטובוס האמיתיים כדי לשזור בו את הסימנים לתנועה שעשיתי בזמן שהתגוררתי פה".
בסרט שלך, תל אביב נראית מלאה אנשי ביטחון, שומרים, חיילים, שוטרים. זאת עיר מלחיצה בעיניך?
"מה שרואים מפה לא רואים משם. מצד אחד, אפשר לומר שהעיר מסחררת, יש בה קצב מהיר מאוד, אבל מה שניסיתי להראות בסרט זה דווקא את הקונטרסט, את הניגודיות בין התחושה הזו שמרגישים פחד, לזה שאין סכנה. למשל ביפו, שמעתי יריות בכל יום, אבל בשלב מסוים גיליתי שבכלל מדובר בזיקוקים של חתונות, וגם את זה ציירתי. החיילים ברחוב שעוברים ליד הפחים מתחלפים במטאטאי הרחוב, בעובדי הרחוב, כולם בסופו של דבר מתנקזים יחד, חולפים יחד על פני העיר. אצלנו בשווייץ אין בידוק בטחוני בשום מקום, לא כשיוצאים או כשהולכים לעשות קניות. אצלכם אפשר לראות בקרב אנשי הביטחון את המבט הרציני והדרוך. בכם כנראה יש פחד, אצלנו בשווייץ מנומנם ושקט, אבל השקט הזה לפעמים מלחיץ כי אין סקרנות ואינטראקציה ספונטנית כמו שיש בתל אביב בין האנשים".
נו?
"מהמקום שממנו אני בא אני לא רגיל שאנשים פונים אליי ככה פתאום, אבל אמרתי לעצמי, יאללה תזרום עם זה. הלכנו אליו. כשנכנסתי לבית שלו גיליתי שם ציורים ואמנות בין היפים ביותר שראיתי בחיי. מאז אנחנו חברים טובים".
תל אביב צבעונית אבל בציורים של פאת'י שולטים דווקא הצבעים חום, כתום, שחור לבן. הוא מצייר בעזרתם הכל. מוזיקה אלקטרונית של מועדונים וקלאבים, כרוז הרכבת, גלי הים, משחקי מטקות, מטיילי כלבים, חרדים מתפללים. הוא לא צריך יותר המון צבעים. פתאום במפתיע מבליח בכמה מקומות צבע. "נהגתי לטייל בין הבניינים. בתוך הקצב וההמולה המסחררים חיפשתי תמיד איזה רגע לנשימה".
לתל אביבים יהיה קשה לראות את העיר שלהם בצבעים חום, כתום ושחור לבן.
"העיר מאוד צבעונית זה נכון, אבל כשחזרתי לשווייץ אחרי המסע בתל אביב, פתאום קלטתי כמה שווייץ ירוקה בהשוואה לישראל, כמה ירוק יש בעיר שלי בהשוואה לתל אביב. בחרתי להשתמש בצבעים של המדבר, צבעים שמייצגים את ישראל ותל אביב".
הרגשת לפעמים שאתה תל אביבי?
בהחלט, אבל לא ויתרתי על דמות הצופה מהצד, דמותו של החוקר. מצד אחד הפכתי לחלק ממנה, אבל גם הייתי משקיף, היה לי עוד יתרון כי הייתי סטודנט. בזמן שכולם מיהרו היתה לי תמיד את הנשימה, את הפריבילגיה להתבונן מהצד, לעשות פרשנות למה שאני רואה".
אתה לפעמים נראה בסרט כמו נווד חסר בית, מפשפש בפחים. איזו דמות אתה מגלם בסרט שלך?
"את יכולה לראות תמונות שלי. אני מתלבש פשוט, הולך בכפכפים. יש בי משהו אפילו די נאיבי. אני איש פשוט. המורים שלי התעקשו שאכניס את עצמי לסרט. אני לא רציתי בהתחלה, הם אמרו לי 'אתה לא יכול להביא משהו אישי בלי להראות את עצמך'. אז שמרתי על הדמות של הצופה מהצד, זה שידיו מציירות. בסופו של דבר שיחקתי תפקיד של דמות משנית. העיר היתה בתפקיד הראשי".
והפשפוש בפחים?
(צוחק) "קיוויתי למצוא שטיח ערבי ישן".
למה חיפשת שטיח ערבי ישן בפחים?
"זה היה תרגיל בשיעור אילוסטרציה, ביקשו מאיתנו למצוא שפה חדשה של ציור. חיפשתי שטיח כי רציתי לגבש דרכו שפת ציור חדשה. ניסו למכור לי אחד כזה, אבל לא הייתי צריך שטיח, רציתי רק חתיכה קטנה ממנו, אז חיפשתי בפחים. רציתי גם משהו חי, שיש בו היסטוריה, השתמשתי במשהו חי כדי להוציא ממנו משהו חדש. בסרט עצמו אני משלב כמה פרטים שמצאתי ברחובות, כרטיסי הרכבת, האוטובוס, כדי להמחיש את התחושה של המסע בעיר. אני אוהב שהעיר מדברת אליך, גם דרך מה שמוצאים בזבל. אצלנו בשווייץ הכל נקי, אף פעם לא תראי זבל, ואני מאוד אוהב את הסטייל הטראשי, זה שוני מאוד גדול בין המקומות, אני אוהב שברחובות תל אביב יש זכר לאנשים דרך מה שהם זורקים ברחוב, משאירים אחריהם סימנים, וגם דרך מה שמבצבץ בפחים".
מה גילית על השוני בין אנשי העיר שלך לאנשי העיר של תל אביב?
"למדתי שהתל אביביים מאוד סקרנים, שאלו אותי כל הזמן שאלות. השווייצרים לא עושים את זה. אף אחד לא ייגש אליך פתאום ויתחיל לדבר. זה משהו שאני מאוד אוהב במנטליות הישראלית. למדתי להיות יותר נגיש לאנשים בעצמי דרך האינטראקציה עם התל אביביים. פתוחים ומדברים, אוהבים את המגע, בשווייץ לפעמים יש מרחק בין אנשים, אנשים לא רוצים לדבר, אנשים נרתעים כשמישהו זר מתחיל לדבר איתם. אני אוהב את הילדות הזו, של ללכת ולזרום עם מה שקורה, פה בשווייץ יש מרחב מצד אחד, מרחב מכבד, אבל בתל אביב יש את האינטרקציה הישירה, זה מאוד מעניין המעבר הזה בין התרבויות. הפכתי לפתוח יותר, ולסקרן עוד יותר".
יש סצנה בסרט שלך שבה רואים חיילים נעמדים ומסתכלים על תמונות, מה קורה שם?
"בטיסה חזרה לשווייץ, חיכיתי לתור כדי לקחת את הטיסה שלי. בבידוק הבטחוני שאלו אותי אם יש לי משהו חד. עניתי שיכול להיות שכן, רק שלא ידעתי מה יקרה אחר כך. הבודקת שמה תווית על המזוודה שלי ולקחו לי אותה לבדיקה למשך שבועיים, הגעתי לז'נבה בלי מזוודה. רק רציתי את הציורים שלי בחזרה, על השאר יכולתי לוותר. כשהכנתי את הסרט דמיינתי את אנשי הבידוק הבטחוני בשדה התעופה מתבוננים על הציורים שלי. רציתי לדמיון מה הם חושבים עליהם. אולי חשבו שהייתי מרגל. מה שבטוח הוא שהם בהחלט בדקו את המזוודה כי כשהיא חזרה אליי ראיתי שהסדר של הציורים והסקיצות השתנה".
מה המסר המרכזי של הסרט?
"המסר המרכזי הוא המחשבה על האחר, להכיר את האחר, תרבות אחרת משלך. תל אביב היא עיר מאוד ייחודית ויוצאת דופן, יש בה את כל השוני, את כל הצבעים, המון קונטרסט, המון שוני, והכל במקום כל כך קטן. במקום כזה אתה חייב להכיר את האחר".