"פיתחנו הווי מיוחד"
גלית דניאל, בת 49 מבית יוסף, נשואה, אם לשלושה וסבתא לשניים. עובדת במרכז הרפואי 'העמק' 15 שנה כאחות אחראית במחלקה פנימית ה'. כיום הפכה המחלקה למחלקת התפרצות לחולי קורונה
ספרי על ההתמודדות האישית עם המצב. "במחלקה מאושפזים מטופלים בכל הגילים ומכל המגזרים, מה שמראה שלאף אחד אין חסינות. כשהגיע המטופל הראשון שהיה מונשם, לא היססתי כלל - התמגנתי במיגון הראשוני שקיבלנו ונכנסתי לטפל בו. אני מאמינה בדוגמה אישית ומה שאני מבקשת מהצוות שלי אני דורשת קודם כל מעצמי. לא היה אחד מהצוות שסירב להחלטה שלנו להפוך למחלקת קורונה, להפך: כולם נרתמו מיד. במחלקה שלי במיוחד זה ההומור שעוזר לנו להתמודד עם כל מצב, ופיתחנו הווי מיוחד בבידוד".
כמה שעות ביממה את עובדת בימים אלו? "בימים כתיקונם אני עובדת שמונה שעות, חמישה ימים בשבוע. מאז שהפכנו למחלקת קורונה אני נמצאת בעבודה 12 שעות ביום, שישה ימים בשבוע, כדי לתת לצוות שלי את מלוא התמיכה והסיוע וכדי להכיל את כולם".
יש לכם מספיק מיגון בבית החולים? "בית החולים דואג לכל ציוד המיגון הדרוש ומסייע ככל הניתן. בטיחות העובדים קודמת לכל".
מה החשש הכי גדול שלך כרגע? "מהסלמת המצב ומחומרת המקרים שיגיעו; שלא תהיה לנו יכולת לטפל בכל הפונים בצורה הכי טובה שיש".
מה הקושי הכי גדול בסיטואציה הזו? "שאני לא מצליחה לענות לטלפונים מהבית ומגיעה הביתה באפיסת כוחות, כך שלא נותרת לי אנרגיה להכיל את בני משפחתי. למרות המיגון והמקלחת היסודית טרם צאתי הביתה, אני נמנעת מלפגוש את נכדיי. יש גם התמודדות עם משפחות המאושפזים. הצורך להרגיע אותם שיקירם נמצא בידיים טובות. אדם מבוגר שנמצא ללא משפחתו נזקק למעט חברה וליד מנחמת, ואני נמצאת איתו כשכולי ממוגנת, בלי שיוכל להרגיש את חום ידיי המונחות על כתפיו - זה קושי ותסכול נוראי. מטופל שנכנסתי אליו כמה פעמים במשמרת כדי לסייע לו לרדת מהמיטה ובכל פעם כזו פיתחתי איתו שיחה ארוכה על המצב והחיים בכלל, לפני שיצאתי מחדרו הוא אמר לי, 'אבל אני לא יודע איך את נראית'. לא פשוט".
מי נמצא עם הילדים בבית? "בן הזוג שלי ממלא את צרכי הבית והמשפחה (זה דווקא משהו נפלא שיצא מהמצב), ואני מגיעה כדי לנוח מעט עד היום הבא".
איזה מסר את רוצה להעביר לתושבים? "אם יש חשש שנדבקתם, אל תשקרו ואל תסתירו. אתם מסכנים את עצמכם ומסכנים אחרים. אנא הקשיבו להוראות, הימנעו ממגע ושימרו מרחק והכי הכי חשוב, שמירה על היגיינת ידיים".
מה הדבר הראשון שתעשי ברגע שכל זה ייגמר? "אחבק עד מחץ את נכדיי ואזמין כרטיס טיסה למטוס הראשון שימריא, לא חשוב לאן".
"מעודדים אחד את השני"
לימור עיסא, בת 48 מגוש חלב, נשואה ואם לארבעה ילדים. עובדת במרכז הרפואי 'זיו' בצפת 23 שנים כאחות בטיפול נמרץ כללי. היום אחראית מחלקת התפרצות, המחלקה לחולי קורונה
ספרי על ההתמודדות האישית עם המצב. "העבודה במחלקת התפרצות מהווה אתגר גדול. אנחנו מודעים לרמת הסיכון ומשתפים אחד את השני בחששות, לפעמים כל הצוות שותף לשיחות האלו כדי למצוא פתרונות. אנחנו מעודדים אחד את השני בתוך המחלקה, נוסף על התמיכה של ההנהלה - שגייסה באופן מיידי את העובדים הסוציאליים לתת מענה הן לצוות והן לחולים".
כמה שעות ביממה את עובדת בימים אלה? "מחלקת ההתפרצות מבודדת משאר המחלקות ואגפי בית החולים; עובדים שם במשמרות של 12 שעות, שלוש-ארבע פעמים בשבוע".
יש לכם מספיק מיגון בבית החולים? "ההנהלה עושה לילות כימים כדי לספק לנו את המיגון ואת הציוד הרפואי הנדרש. כל דרישה שלי לחוסרים נענית באופן מיידי, אבל יחד עם זאת יש לציין שאנחנו עושים שימוש מושכל במיגון. נוסף על כך, ההנהלה רכשה מערכות ניטור אלחוטיות לחולים, BIOBEAT ו־TAYTO, כדי שנבוא איתם פחות במגע".
מה החשש הכי גדול שלך, כרגע? "אני חוששת מגל ההתפרצות של המגפה ומכמות הנדבקים, כפי שאנחנו שומעים ממשרד הבריאות ומהתקשורת. החשש הוא אם נצליח לקלוט ולטפל במספר חולים כה גדול, במיוחד באלה שיזדקקו להנשמה. חשש נוסף הוא מחשיפת אנשי הצוות והדבקתם, כפי שאנחנו רואים שקרה בבתי חולים אחרים - דבר שיגרום למצוקה בכוח האדם".
מה הקושי הכי גדול בסיטואציה הזו? "הצורך להישאר עם מסכות מיגון כל זמן השהייה בבית החולים - כלומר 12 שעות ברצף. וכמובן, יש גם הקושי של שעות עבודה רבות. אם שואלים אותי האם אני מפחדת אני עונה שכן, כמו חיילים במלחמה שמפחדים, אבל הם רוצים להגן על המדינה וכאן אנחנו חיילים וזו המלחמה שלנו וננצח אותה".
מי נמצא עם הילדים בבית? "הילדים שלי גדולים, הקטן בן 16. הם נמצאים בבית עם בעלי, קשובים להנחיות ונשמעים להוראות".
איזה מסר את רוצה להעביר לתושבים? "אנחנו כאן בשבילכם, אתם תישארו בבית בשבילנו. הקפידו על היגיינת ידיים ופעלו לפי ההנחיות, כי בלי עזרתכם לא נוכל לנצח את המגפה. הסולידריות שנחשפנו אליה בתקופה הזו מאוד מחממת את הלב. התרגשתי מטוב לבם, מיחסם ומנדיבותם של תושבי האזור. שיא ההערכה היה במחווה של מחיאות הכפיים בכל הארץ לצוותים הרפואיים. זה מחמם את הלב ונותן לנו כוח להמשיך במאבק".
מה הדבר הראשון שתעשי ברגע שכל זה ייגמר? "הדבר הראשון שאעשה זה זמן איכות עם משפחתי. נצא להתאוורר בטבע ולנשום אוויר צח, ליהנות מהיופי ומשמש האביב".
"האנשים הכי מקצועיים"
סהבאא אבואלחוף, בת 47 מהכפר דיר חנא, עובדת בבית החולים האנגלי בנצרת כ־24 שנים בתפקיד אחות כללית - מתאמת שבץ מוחי. היום היא אחראית מחלקת ההתפרצות לחולי קורונה
ספרי על ההתמודדות האישית עם המצב. "כמו כולם, כששמעו בהתחלה על מחלת הקורונה - כשאף אחד לא ידע במה מדובר, רק שזה מתפשט מהר ושאין טיפול - גם לי כבנאדם היו פחדים. יש לי אמא מבוגרת עם מערכת חיסונית נמוכה, אז צצו דאגות. לגבי ההתמודדות המקצועית עם המחלה - כשבחרתי במקצוע הזה היה ברור לי שלא אתקל רק בדברים חיוביים, ואצטרך לטפל באנשים גם במצבים הקשים ביותר. מבחינתי אני צריכה להוות דוגמה אישית ולהיות החלוצה הראשונה פה במחלקה שמטפלת בחולים. בנינו את המחלקה, ישבנו ובחרנו את האנשים הכי מקצועיים ונכונים שיעבדו בה. כולם ערוכים ומוכנים. נוסף על כך יש לנו פסיכולוגית ועובדת סוציאלית שתלווה אותנו ואת המטופלים מבחינה רגשית".
כמה שעות ביממה את עובדת בימים אלה? "אני לא סופרת את הימים ולא את השעות, כי אני מבלה בבית החולים כל היום. אני חוזרת בשעות מאוחרות הביתה ותוך כדי אני גם לומדת ויש לי בחינות. זה לא פשוט, אבל מתמודדים".
יש לכם מיגון מספיק בבית החולים? "מבחינת ציוד ומיגון יש לנו הכל. כל מה שאני מבקשת נמצא ראשון בסדר העדיפות בבית החולים. גם צוות יש לי מספיק. אם בהתחלה אנחנו בחרנו את האנשים, עכשיו כולם רוצים להיות במחלקה הזו".
מה החשש הכי גדול שלך כרגע? "אם אגיד שעכשיו אין לי חששות, בטח יגידו שאני לא נורמלית. אבל אחרי שהכנו את המחלקה ואני יודעת איך אני מתמגנת, איך אני מתפשטת, איך אני עונה למטופלים - אין לי חששות".
מה הקושי הכי גדול בסיטואציה הזו? "בתור אחראית מחלקה אני אצטרך להיות בבית החולים כל הזמן ולא אוכל לחזור הביתה ולראות את אמא שלי, האחים והמשפחה. אז הקושי הוא בעיקר מהבחינה הזאת".
איזה מסר את רוצה להעביר לתושבים? "אני ממש מבקשת מאנשים להישאר בבית. תשמרו על עצמכם ועלינו כדי שנוכל לטפל בכם. אם תמשיכו להסתובב בחוץ, לא נוכל לשמור עליכם. מדובר במלחמה לא פשוטה, ולהבדיל ממלחמה רגילה שבה יש לנו תחמושת ולוחמים, הפעם אנחנו אלה שנלחמים בחזית והתחמושת היחידה שיש לנו היא הגוף שלנו".
מה הדבר הראשון שתעשי ברגע שכל זה ייגמר? "קודם כל, לחזור לשגרה. אני עובדת באטרף עכשיו וכשכל זה ייגמר יכול להיות שאקח לי חופש כמה ימים, להתאפס ואז לחזור לשגרה הרגילה, שחסרה כל כך".
"זה אתגר גדול"
חנה אדרי, בת 54 מצפת, פרודה, אם לשלושה ילדים וסבתא לשני נכדים. עובדת בבית החולים 'זיו' 33 שנה במחלקת נשים, וכעת במחלקת התפרצות לחולי קורונה
ספרי על ההתמודדות האישית עם המצב. "מדובר באירוע בסדר גודל שלא נתקלנו בו ולא הכרנו בעבר, לא בארץ ולא בעולם. יש פחד, אבל יחד עם זאת זה אתגר גדול".
כמה שעות ביממה את עובדת בימים אלה? "עובדת 12 שעות בכל משמרת".
יש לכם מספיק מיגון בבית החולים? "יש לנו מיגון מלא, לא חסר דבר במחלקת הקורונה".
מה החשש הכי גדול שלך כרגע? "החשש הכי גדול הוא להידבק, וכמובן יש חשש מריבוי מקרים שיביאו לקריסה".
מה הקושי הכי גדול בסיטואציה הזו? "הקושי הוא לעזוב את הנוחות היומיומית, את השגרה, ולהגיע לחזית מדי יום. וכמובן, לא לראות את הנכדים זה משהו שמאוד קשה לי איתו".
מי נמצא עם הילדים בבית? "הילדים כבר גדולים, אז הם דואגים לעצמם".
איזה מסר את רוצה להעביר לתושבים? "תישמעו להוראות ותשמרו על עצמכם ועל היקרים לכם".
מה הדבר הראשון שתעשי ברגע שכל זה ייגמר? "הדבר הראשון שאעשה יהיה לצאת לבית קפה, ולנסוע לים. מקווה שזה יהיה בסיני".
פורסם לראשונה: 08:09, 03.04.20