יפעת (שם בדוי) הגיעה לטיפול דחוף בסוף השבוע הראשון של הטירונות. היא סיפרה על קושי ניכר להתמודד בשל מצוקה נפשית. הסיבה: יומיים לפני גיוסה נפרד ממנה יניב (שם בדוי), בן זוגה מזה שנתיים.
לפרידה קדמה שיחה טלפונית מחיילת אנונימית, שסיפרה לה שיניב היה איתה. יפעת הייתה המומה. היא לא האמינה שהחבר שלה מסוגל לבגוד בה. החיילת העבירה לה צילומי מסך, מהם השתמע שיניב ניסה להתחיל איתה.
יומיים לפני הגיוס הכל קרס מול עיניה של יפעת. במקום להרגיש ביטחון, יציבות, תמיכה ואהבה, אפפה אותה תחושה שהיא נבגדת וחסרת אמון. יניב אמנם טען שמדובר באירוע חסר משמעות, אבל יפעת לא השתכנעה. היא התגייסה בתוך משבר קשה, פתאומי וחריף, בוכייה ונטולת כוחות להתמודד עם האתגר החדש בחייה.
ההורים שליוו אותה ללשכת הגיוס עמדו מבוהלים. הם ניסו להפעיל קשרים כדי לדחות את הגיוס אבל הצבא סירב. חברותיה התומכות בכו יחד איתה, וכך הדרמה הגדולה הגיעה לפתח הצבא.
בשרשרת החיול שלחה המ"פית את אחת המ"כיות לדבר עם יפעת. היא ליוותה אותה, עזרה לה לאורך התהליך וישבה לידה בנסיעה. אבל יפעת רק בכתה ובכתה.
כשהגיעו לעיר הבה"דים, עוררה תפאורת המדבר תחושת מחנק והדמעות זלגו שוב. כוחותיה לא עמדו לה להתייצב למסדר הראשון.
אבל אז נאמר לה משפט אחד חשוב על ידי אותה מ"כית צעירה: " את עוברת משבר ואנחנו כאן לעזור לך. אני אצמיד לך חיילת שתלווה אותך בימים הראשונים ואני מבטיחה לך שכל יום שיעבור ותעשי בו משהו, יקל על הרגשתך".
וכך היה. יפעת קיבלה סיוע מחיילת שדאגה לה, תמכה ושוחחה איתה. למרות שהייתה זרה, ידעה החיילת להיות לה לכתף ולמשענת.
עוד יום עבר, ויפעת נקראה לשיחת מ"פית, ששאלה אותה להרגשתה. יפעת סיפרה שהיא מותשת פיזית ונפשית וביקשה שיחה עם קב"ן. עוד באותו יום היא הגיעה לשיחה, והקב"ן אפשר לה לפרוק את הכאב הגדול.
הם שוחחו על התמודדות עם הפרידה ועל הסתגלות לצבא. אז גם קיבלה יפעת תזכורת, עד כמה הייתה מלאת מוטיבציה להתגייס, לתרום ולהצליח. "זה הדבר שאת צריכה להזכיר לעצמך במהלך הטירונות", אמר לה.
מכאן החלה יפעת לתרגל בראשה שוב ושוב את המשפט: "אני מכירה ביכולת שלי מהעבר להתמודד עם קשיים ומשברים. אני מסוגלת ורוצה לעבור את הטירונות חרף הפרידה".
בסוף השבוע הראשון יצאה יפעת הביתה והגיעה אליי לשיחה. דיברנו על צורות התמודדות והישרדות שהיו אצלה בעבר וכיצד היא מתמודדת היום. עבדנו על סכמות קוגנטיביות חיוביות שיחזקו אותה. יפעת החלה לראות את עצמה כדמות עצמאית בעלת כוחות והחלה להעריך את עצמה יותר על הצלחתה להתמודד בטירונות.
בסיכומו של דבר המשיכה יפעת את הטירונות וסיימה אותה בצורה טובה מאוד. היא הייתה גאה בעצמה וקיבלה תמיכה רבה לכך בתוך ומחוץ לטירונות.
המ"כית שליוותה אותה ביום הראשון העניקה לה סיכה אישית וקבעה כי היא החיילת האמיצה ביותר שהייתה לה. יפעת זרחה מאושר.
כמה חשוב לזכור שלא כל משבר מחייב עצירת תהליך הגיוס לצבא, גם אם הוא דרמטי. לפעמים מעז יצא מתוק ודווקא ההכרח להתמודד מצליח לארגן, לתת פרופורציות לחיים ובעיקר להפגיש את עצמנו עם הכוחות שלנו ולראות במשבר סוג של אתגר.
מחשבה יוצרת מציאות ורצון להתמודד מביא אדם למקומות אחרים של צמיחה והתפתחות.
בשיחה האחרונה בינינו עם סיום הטירונות סיפרה יפעת שלא האמינה בכלל שיש בה את הכוחות להתמודד בצורה כזאת. היא חשה שהביטחון העצמי שלה גבוה יותר והיא מעריכה את עצמה עכשיו הרבה יותר.
מאיה שטיין, רס"ן (במיל'), קב"נית (קצינת בריאות נפש), עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מטפלת במתבגרים ובהכנתם לגיוס לצה"ל. 052-3388957