זיכרון זה הדבר האחרון שיש לי. תמיד אני אומר אם היה לי זיכרון והייתי זוכר את הדברים שאני שומע ולומד הייתי אדם חכם. כמו חבר שלי דני, דני מכיר את כל האנשים בירושלים. אנחנו החברים קוראים לו "דני משרד הפנים", למרות שהוא אופה...אישתי תמיד אומרת לי לרשום. יש לך טלפון חכם - תרשום. קובעים איתך לקחת - תרשום. נסיעות שלא שילמו - תרשום... אבל זה כמו לדבר לקיר - אני לא רושם כלום.
יום אחד אני מקבל טלפון ממישהו מחו"ל: "הי יוסי, אנחנו מגיעים לארץ עוד שבועים בתאריך ..תוכל לאסוף אותנו מהשדה לירושלים?"
"כן בטח".
"יהיו לנו ארבע מזוודות גדולות. יהיה לך מקום?"
"כן, בטח. יש לי גגון הכל בסדר..."
"תודה רבה. נתראה עוד שבועים..."
אני כמובן לא רשמתי וכמובן שזה ברח לי מהראש. את האמת, הייתי בטוח שהוא יתקשר יום לפני להזכיר. אז זהו, שהוא לא התקשר.
יום אחד אני מקבל שיחה: "יוסי שלום, אנחנו יוצאים עכשיו עם המזוודות איפה אתה?"
אני חושב לעצמי 'איזה מזוודות? מי אתה? מה אתה? מאיפה צצת לי פתאום?'
"אתה זוכר? קבענו שתיקח אותנו. דיברנו לפני שבועים...?"
"אהההה כן, בטח בטח זוכר אני בדרך אל תשאל כל הדרך פקקים. 20 דקות אני אצלך".
"יופי תשתדל להגיע מהר כי הילדה לא מרגישה טוב ואנחנו מאד עייפים".
"בטח. אני בדרך..."
התחלתי לנסוע לכיוון היציאה מהעיר וכמובן פקקים ואני מסתכל על המחוג של הדלק ואני אומר לעצמי 'שיט, אין לי דלק. אני חייב לעצור למלא. איך לא מילאתי אתמול שהיה לי זמן?'...המשכתי בנסיעה לשדה ובחזור אני כבר אמצא תירוץ.
שהגעתי למבשרת שוב הוא מתקשר: "נו איפה אתה?"
"יש פקקים. אני לא יודע מה קרה היום. הכביש ממש עמוס".
"טוב, אנחנו מחכים לך. תבוא מהר הילדה לא מרגישה טוב".
לפי הוויז רק עוד חצי שעה אני מגיע. בושות. כמובן שהוא התקשר עוד כמה פעמיים.
הגעתי בשעה טובה, ראיתי את המבטים שלהם שהם רוצים לחנוק אותי וישר ירדתי מהרכב עם מלא אנרגיה והתחלתי מהר להעמיס את המזוודות תוך כדי שאני מצטער באוזניהם ומקווה להבנה מצידם, בכל זאת הם חוצניקים.
קשרתי ת'מזוודה אחת גדולה על הגג ובאתי לנסוע. הגברת ביקשה להכניס עוד משהו למזוודה למעלה. הכנסתי ויצאתי, תוך כדי שאני חושב בלב איך עכשיו אני מספר להם שאין לי דלק...
עכשיו אני נוסע בכביש המהיר, כביש מספר 1, ואני רואה שנהג אחד מסמן לי משהו לא ברור עם היידים שלו. לא התייחסתי כי חשבתי שהוא מסמן לי שאין לי אוויר בגלגל.
הנוסע פנה אלי ואמר: "מה הנהג ההוא רצה ממך?"
אמרתי לו שכנראה חסר לי אוויר בגלגל.
אחרי דקה בא רכב מהצד השני ועושה לי תנועות עם היידים שמשהו לא בסדר.
שוב הנוסע שאל: "מה גם בצד הזה חסר לך אוויר?"
אמרתי לו: "כנראה, אני אכנס בלטרון לתחנת דלק לבדוק", וכך חשבתי שאני אנצל את הרגע ואשים דלק כי הטקסי צועק אוכל אוכל...
הגעתי לתחנת דלק על האדים האחרונים. אני מסתכל ואני רואה מחזה מוזר. אני רואה תחתון גדול של אישה בצבע כחול תקוע לי על האנטנה של הרדיו. 'איך זה הגיע לשם?' חשבתי לעצמי.
אני מסתכל אחורה בכביש ואני רואה מלא בגדים פזורים בכביש. אני מסתכל על המזוודה ששמתי על הגג ואני רואה שהיא פתוחה ורוב הדברים שהיו בתוך המזוודה נעלמו. אוי, שכחתי לסגור את המזוודה. לא סגרתי אותה מרוב הלחץ שרציתי לצאת משם מהר. מה עושים? לספר לו? בושות...
החלטתי לא לספר.
כשהגענו לירושלים הורדתי אותם במלון. כשהורדתי את המזוודה מלמעלה היא הייתה מאד קלה. ישר שמתי אותה בעגלה של הבלבוי התנצלתי שוב והלכתי משם כל עוד נפשי בי.
יום למחרת, הבחור התקשר ושאל אותי אם אני פנוי לקחת את אישתו לנסיעה בתוך ירושלים. כמובן שאמרתי כן. ותוך כדי שיחה אני שואל אותו אם הכל בסדר, המלון, המזוודות...
הוא אמר לי שכן, שהכל בסדר, רק היה להם משהו מוזר. כל הבגדים של אישתו נעלמו ובגלל זה הוא רוצה שאני אקח את אישתו לקניון לקנות איתה בגדים.
"נעלמו??", התפלאתי, "איך נעלמו?"
"אין לי מושג .זה היה בפנים".
"מוזר...אבל בשמחה אני אעזור לה לקנות בגדים", אמרתי לו.