השבוע מציינים 150 שנה לצאת הספר "נשים קטנות" (Little Women). ספרה של לואיזה מיי אלקוט מספר על משפחה במסצ'וסטס בזמן מלחמת האזרחים האמריקאית ולאחריה.
גיבורותיו הן ארבע אחיות במשפחה שירדה מנכסיה אחרי שאבי המשפחה נפצע במלחמה.
מג (מרגרט) הבכורה, שחלומה להקים משפחה ולחיות חיי מותרות, בת' (אליזבת') טובת הלב והחולה, איימי הצעירה היפה והמפונקת.
מובילה את הספר הדמות שהיתה מקור להערצה לילדות רבות, וגם לי, ג'ו (ג'וזפין) המרדנית והפרועה, שחלמה להיות סופרת ועיתונאית.
לרגל יומולדת 150 לספר הזה, ולרגל אירועי התקופה האחרונה, אני מקדישה את המדור הזה לג'ו, שיש לה חלק במי שאני.
× × ×
הרבה פעמים כשאני מתיישבת לכתוב את המדור אני מדמיינת את ג'ו ומה היא היתה צריכה לעבור כדי לעשות את מה שבדור שלנו נראה ברור וטבעי.
שנים רבות עברו מאז שעצם הרצון של ג'ו להיות עיתונאית וסופרת נחשב מטורף ופורץ גבולות. היום נשים רבות נמצאות במרחב הציבורי, מביעות דעה וממלאות תפקידי מפתח.
המון השתנה מאז היא וחברותיה הפמיניסטיות ניסו לפרוץ את דלתות הבית שמאחוריהן נסגרו הנשים ולהוכיח שנשים יכולות לקחת חלק במרחב הציבורי.
בשנים האחרונות לא מעט פעמים אנשים דיברו, גם איתי, על השאלה אם צריך בכלל להמשיך את כל הדיון הזה על זכויות נשים. אם הזכויות כבר לא שוות ואם לא הגיע הזמן להמשיך הלאה.
כבר יש חוקים של שוויון בעבודה. כבר יש חוקים של השוואת שכר. נשים רבות יוצאות לעבוד מחוץ לבית וכבר לא מסתכלים עליהן עקום. נשים רבות לומדות גם לימודים גבוהים.
אבל בשבוע שעבר קרה משהו שגרם לי שוב לחשוב שאולי הדרך עוד ארוכה.
זה היה כשראיתי תמונה אחת, תמונה מהביקור של קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל בארץ, שארגנו לה משרד החוץ בחסות ממשלת ישראל ויזמים ואנשי חדשנות ישראלים.
כשהיא נכנסה לאולם היא הופתעה. היו שם כ־25 גברים (כולל ראש ממשלת ישראל), אבל מלבדה לא היתה בחדר אף אשה.
על הרבה דברים לא דיברו איתנו כשדיברו על היציאה שלנו אל עולם העבודה.
ובטח שלא בספרים מסוג "נשים קטנות" שהיו מיועדים לנערות והעניקו השראה לדורות רבים של ילדות לפרוץ אל מעבר לגבולות הבית ולצאת אל המרחב הציבורי.
אבל התברר שלא כל כך פשוט שם בחוץ. שלא כל קבוצת גברים שמחה להכניס אשה לחדר. והיה צריך להילחם.
והתברר שמעסיקים רבים מעדיפים לא להעסיק נשים בהריון או בגיל ובשלב בחיים שצפוי להיות בו גם הריון. אז היה צריך להיאבק. וכל מאבק כזה יצר עוד סוג של קרע בין גברים ונשים.
וגם התברר שיש הרבה נשים שלא טוב להן. והרבה נשים העזו לעשות מה שפעם לא עשו ולהתגרש. וזה גרם לעוד מתח בין גברים לנשים.
× × ×
ואז התברר עוד משהו. נורא. התחילו לדבר על זה שנשים רבות עברו הטרדות מיניות במקום העבודה. נשים יצאו מהבית, והתברר שהעולם שם בחוץ מסוכן. נשים מותקפות מינית ומוטרדות בחוץ, אבל יש גם נשים שעוברות גיהינום בתוך הבית.
ילדות שסובלות מפגיעות של גילוי עריות ונשים מוכות ונשים שנרצחות בידי בני זוגן. ועדיין נשים נאנסות.
זה לא שחלק גדול מהדברים לא היו קודם, אבל מאז שנשים יצאו מהבית הן התחילו לדבר על זה.
ובגלל שהמאבק לא היה קל, ואף אחד לא כל כך שש להתעסק עם זה, עם המתח הקשה הזה, אז התחילו לשנוא את השליח. או את השליחות. והתחילו לשנוא את ה"פמיניזם".
× × ×
המילה הזאת הפכה להיות משהו שגם נשים לא ששות להגיד על עצמן, אפילו שרוב הנשים בעולם המערבי חיות חיים פמיניסטיים שבהם הן גם עובדות וגם אמהות.
וכל שנה נראה לנו שזהו, שהשנה זה יסתיים. זהו, לא יצטרכו עוד את הפמיניזם.
ואז מתברר כמה עוד מדינות בעולם בכלל לא קרובות לזה. וכמה ילדות בעולם עוד לא מקבלות חינוך או סיכוי.
ואז מתפרסמת תמונה כזו כמו של הקאנצלרית אנגלה מרקל, ואנחנו מגלות שלא רק בעולם השלישי עוד צריך לתקן, אלא גם כאן.
ואנחנו מגלות שעדיין נשים צריכות להידחף כדי להצליח במקומות שגברים פשוט מוזמנים אליהם.
ומגלות שיש עוד מישהי שמפוטרת כי היא בהריון. ואז יש עוד מישהי שמנסה להסביר למה היא לא התלוננה על הטרדה כי לא היה לה הכוח לעבור את מסכת הסיוט.
× × ×
הרבה דברים השתנו ב־150 השנים האחרונות.
בעיקר הרבה גברים הם היום פמיניסטים. הם מקדמים נשים, הם לא פוחדים להתחתן עם נשים חזקות ולא פוחדים להעסיק נשים מוכשרות, אפילו מוכשרות מהם, ולתת להן לתרום את חלקן לחברה כאן.
אבל גם יש כמה שלא.
150 שנה עברו מאז הנשים החליטו לא להיות כאלה קטנות. והרבה נשים גדולות עשו דברים גדולים. וגם הרבה נשים רגילות, כמוני וכמוך, עושות כל יום המון דברים, גם בחוץ וגם בבית.
אנחנו שמחות להיות אמהות, אבל הרבה פעמים גם שמחות לקחת תיק ולצאת לעבודה, כי לפעמים שם יותר קל. או יותר מעניין.
אבל אחרי שעובר קצת זמן אנחנו מתגעגעות.
ואני חושבת שאני יודעת מתי זה ייגמר. ומתי לא נצטרך להיאבק יותר.
כשהבן שלי והבן שלך יהיו פמיניסטים.
אני רואה את הדור הצעיר וכמה הם יותר טובים בזה ויותר שוויוניים, אבל עדיין יש עוד דרך כל כך ארוכה.
× × ×
הרבה השתנה מאז ג'ו מארץ' רצתה לכבוש את העולם.
עכשיו צריך להבין איך עושים את זה יחד. גברים ונשים.
אנחנו לא נגדכם, אנחנו פשוט ממש בעדנו.