החברה שלי מלמלה משהו, ניסתה להגיד שהיא הסתבכה עם איזו התחייבות. אחרי ששמעתי אותה היה לי רעיון והסברתי לה איך היא יכולה לצאת מהתסבוכת, אבל עוד בטרם סיימתי לדבר היא פערה עליי עיניים ושאגה: "את לא יודעת שאני שונאת שמנהלים אותי?!".
"באמת?!", שאלתי אותה, "לא ידעתי בכלל".
לי לא מפריע שמנהלים אותי. להפך. אם יש לי חלום זה שתבוא מישהי ותנהל אותי. לגמרי. שאני אקום בבוקר ויהיה לי דף שבו יהיה כתוב מה אני צריכה לעשות ומתי ואיך. ואני פשוט אבצע.
שאני לא אצטרך להחליט כלום.
ובסוף היום המופלא הזה אני אישן בלי דאגות ובלי טרדות. אני אישן כמו תינוקת שלא מתייסרת על כל מה ששכחתי, פישלתי, בלבלתי, דחיתי. כמו שאני מתייסרת כל ערב כשאני מגלה שהיום נגמר ולא הספקתי רבע ממה שהייתי אמורה להספיק.
וככה, דרך הפנטזיה החמודה הזאת, הבנתי מה אני שונאת. מה הדבר שאני הכי לא אוהבת שעושים לי.
בדיוק באותו רגע קראתי ידיעה בעיתון שלגמרי הבהירה לי מהי נקודת התורפה שלי. זה היה ברור לגמרי כי ישבתי שם, אני והעיתון, ועוד רגע קרעתי אותו לגזרים מרוב שכעסתי.
היתה שם כותרת: "ילדים שמנים הם כאלה כי אמא שלהם אכלה יותר מדי בזמן ההריון".
איזה קשקוש סיננתי. לי יש שני ילדים, לשניהם לא בדיוק רואים את העצמות. בהריון של הראשון זללתי כאילו אני נהג משאית סמיטריילר שרירי ומקועקע שנכנס לסטיקייה וגם עליתי במשקל כאילו גם את המשאית אכלתי. ובהריון השני כמעט לא אכלתי, הרגשתי בחילות ואיכס ועליתי ממש מעט.
אבל יותר מהכל הכותרת הזאת הזכירה לי בעצבים את התעשייה.
תעשיית ההאשמות.
תעשייה שמנסה למכור לנו דברים תוך כדי זה שהיא מאשימה אותנו שאנחנו איומות. וזה בעיקר להיט שעובד חזק על הלב של אמהות.
× × ×
אני מרגישה אשמה. כל הזמן.
אני קמה ונושמת אשמה, אבל מאז שאני אמא זה עוד יותר גרוע.
אני אשמה אם לא היה אוכל או אם היה יותר מדי ומה נעשה עם השאריות. ואשמה אם לא שלחתי את השאריות למי שצריך. ואשמה שיש מי שצריך אוכל ואני לא עזרתי לו. אני מרגישה אשמה שלא הלכתי, ואם הלכתי אז אני מרגישה אשמה שלא הייתי בבית כי היו צריכים אותי.
עם השנים למדתי להתמודד ולהחליש את הקולות האלה בתוכי.
ועדיין, אם יש ילדים שנתקעו במערה בתאילנד, אני דבר ראשון בודקת אם אין לי יד ורגל בעניין ואם לא הייתי יכולה איכשהו למנוע את הקטסטרופה. או אם אני יכולה איכשהו עכשיו לעזור.
כי אני עדיין לא יכולה להשתיק את האשמה לגמרי.
× × ×
והקיץ זו העונה הכי גרועה לכל מי שכמוני, חיה על אשמה.
האם נסעת לבשל במחנה קיץ של הצופים או לא? האם הקייטנה לילדים מספיק שווה או לא?
שנים שהשאלות האלה ניקרו לי במוח. ובייחוד גדולת השאלות: אז מה עושים בחופש?
× × ×
מי שחי על אשמה — או חי עם מישהי או מישהו כזה — יודע שאנחנו כל הזמן בודקים אם יש אפשרות יותר טובה. תמיד ננסה למפות את כל האפשרויות כדי לא לטעות וכדי שלא נרגיש אשמה.
ולכן כשמגיע הקיץ אני נכנסת לכוננות ספיגה מוגברת. אבל האמת שזה כנראה מיותר. כי אין איך להתחמק מזה. וזה סיפור עם סוף ידוע מראש.
אין ספק שבסוף הקיץ הזה אני ארגיש אשמה.
× × ×
כבר עכשיו מכל פרופיל פייסבוק ומכל אינסטוש מציצות החופשות של כולם, והן נראות הכי מוצלחות והכי נפלאות והכי חלומיות.
הילדים שם לא רוטנים אלא מחייכים. האוכל במסעדה לא נפילה אלא חוויה.
וכולם כותבים שממש מושלללםםםם!!!!
ואני יודעת שלאן שלא אקח את המשפחה, לצפון או לאילת, ליומיים מלון או שבוע באוהל, אני ארגיש אשמה. כי משהו לא יצליח, מישהו לא ייהנה ולמישהו יהיה מצברוח רע.
כי תמיד יכול היה להיות מקום טוב יותר ורעיון טוב יותר מה לעשות בקיץ.
× × ×
האיש שלי צלצל מהדרך חזרה מהעבודה, כשקרני השמש עוד לא נגעו בים, והזמין אותי לקפה בשקיעה.
הגענו לחוף בדיוק כשכולם התקפלו ועמדו בתור לרחוץ רגליים בברז לפני שהם הולכים הביתה.
מהחניה עוד הספקנו לראות את קצה השמש נעלמת בים.
וישבנו שם, הוא ואני, והחוף התרוקן, ורגע לפני שהחושך ירד צילמתי תמונה.
מי שיראה אותה לא ידע אם היא צולמה בקריביים או בתל אביב.
ואני הבנתי פעם ראשונה שאני יכולה לעבור את הקיץ הזה בשלום.
כי זה לא משנה. לא לאן נוסעים ולא אם המלון על הפנים או דווקא מפתיע לטובה.
זה היחד.
זה האנשים שאיתם נהיה, זה מה שיש בינינו. זה היחד.
× × ×
והאנשים שאני אוהבת הם אלו שלא משתמשים בזה נגדי. וזכיתי בהם. שהם בעיקר צוחקים עליי. ויודעים שאיתי לפעמים צריך פשוט להחליט בשבילי. כי ככה יותר קל לי.
× × ×
וישבנו לנו בסוף יום של חול עם רגליים בחול. ורוח מהים נשבה.
והבנתי שזה הדבר שאני הולכת לשחרר הקיץ.
אני לא אשתדל כל כך, ואני לא אתכונן כל כך.
מדי פעם נרד לים. מדי פעם נחתוך אבטיח ונראה משחק כדורגל יחד, וכולם יצחקו על זה שאמא לא מבינה.
לא צריך יותר.
× × ×
וכשלא מאוד משתדלים, אז זה הרבה יותר נעים.
ואז גם לא מרגישים אשמה.
פשוט נהנים.