למדתי בתלמה ילין.
× × ×
שנות התיכון עוברות על צעירים בסערה רגשית ענקית.
אלו שנים שבהן עסוקים בשאלות הגדולות של החיים.
גם אנחנו ניסינו בגיל הזה להבין מי אנחנו ואיך לא נהפוך להיות כמו הורינו ושאר המבוגרים העייפים שראינו סביבנו. תכננו לכבוש את העולם ובמקביל — ולא פחות חשוב — אנחנו הבנות תהינו איך נגרום לחתיכים מכיתה ט'2 להסתכל עלינו, אם יש דרך להשתזף מהר ואיך משיגים גוונים בלונדיניים כמו של רעות.
הכל בגיל הזה נראה הרה גורל ואסון. ומסתורי.
גם אני, כמו כל מתבגרת, כתבתי אז כמה שירי בדידות ודיכאון. וכמו כל נערה גם אני חשבתי שאני מכוערת ושמנה.
× × ×
בגיל העשרה את רואה במראה רק את הפגמים, וכל פצע בגרות נראה כמו הר.
ואם לא מספיק הסבל שלנו, אז נדמה לנו כאילו לכל האחרים קל.
כאילו יש סוד שכולם גילו, ורק לנו לא סיפרו.
והביטחון העצמי בגובה דשא.
גם אם עושים הצגות שלא.
× × ×
וההורים פתאום נראים לא מבינים ורחוקים כל כך שאין אפילו מה לנסות להסביר להם.
× × ×
רוב המצליחנים בראיונות אומרים על גיל ההתבגרות שהם ממש לא היו מקובלים, אלא להפך. ואפילו מלכת הכיתה זוכרת בעיקר את הקושי והבלבול.
× × ×
ולכן בני ובנות נוער הם טרף קל למבוגרים עם כריזמה.
וגם למבוגרים בלי.
× × ×
הערצתי את המורים בתלמה ילין.
× × ×
הייתי ילדה קטנה שציירה כל הזמן, אבל אמרו לי שאין לי סיכוי להתקבל לתלמה ילין. לא התכוונתי לוותר.
במבחן הקבלה למגמה עמד קומקום פח עקום ביני ובין הגשמת החלום.
ציירתי אותו כאילו החיים שלי תלויים בזה. והתקבלתי. מיד זומנתי לרכזת השכבה בחטיבה שהסבירה להוריי את הסכנות האיומות שבהליכה לבית ספר רחוק ופרוע, שאני האמנתי שבו אוכל לעוף.
× × ×
המורים שם היו לא רגילים. עד אז לא פגשתי אנשים כאלה ובטח שלא מורים כאלה.
מורי המגמות בתלמה ילין היו אמנים בעצמם. הם היו אחרים מהורינו המרובעים שעסקו בחיי היום יום, בחשבון החשמל. המורים האלה עסקו ברוח, ביצירה, והיו מושא הערצתנו. הלכנו לתערוכות, להצגות ולקונצרטים שלהם.
וחלמנו להיות כמוהם כשנגדל.
וכאילו כל הבלגן הזה לא מספיק, התמודדנו גם עם האויב הגדול שלנו: הגוף.
× × ×
לתוך הזמן הרגיש הזה, מתברר עכשיו, באו אנשים מבוגרים ושיחקו משחקים אסורים.
אנשים שהיו מורים, שהיו אמורים להדריך אותנו בשבילי החיים ולעזור לנו לעשות סדר בכל הדברים שקורים לנו.
× × ×
מאז החלו מתפרסמות הידיעות בנוגע למה שקרה בבית הספר האהוב שלי, זה שעיצב אותי וששנים חשבתי שפתח לפניי עולם מדהים ומסעיר, כל מה שרציתי היה שהידיעות האלה ייעלמו, שמישהו יבוא ורק יגיד שזה לא קרה. אני לא הוטרדתי מעולם על ידי מורה ולא היה לי שום קשר אישי עם מורה, אז עד הפרסומים האחרונים האפשרות שדבר כזה אפשרי לא עלתה בדעתי.
ניסיתי להרגיע את עצמי בזה שהאירועים קרו לפני או אחרי שהייתי שם, או רק במגמת מוזיקה, אבל זהו, אני לא יכולה יותר להתעלם מהידיעות האלה. אני מודה שלא ראיתי, לא ידעתי ולא שמעתי. ואולי פשוט לא הבנתי מה קורה. הייתי ילדה מרובעת שהגיעה מחוץ לעיר הגדולה, קצת ילדותית ובעיקר תמימה.
ועכשיו אני כועסת וזועמת. וכותבת את זה, ודמעות של כאב זולגות לי על המקלדת.
המחשבה שניצלו את התמימות של חברותיי וחבריי ואת החלומות שלהם. המחשבה שהיו מי ששיחקו להם ברגשות הכמוסים ביותר מרסקת את לבי.
× × ×
נערות ונערים בגיל תיכון נמצאים בשלב הכי רגיש בחיים, ולמבוגרים המקיפים אותנו יש אחריות. אסור להם להתערב.
אין שום יכולת להתמודד עם מורה נערץ שמחזר אחרייך. זה לא עוד ילד מהכיתה או מהשכבה שמעלייך.
וזה לא משחק. ולא אמנות.
בשביל התלמיד/ה זו רעידת אדמה.
× × ×
נורא קל לגרום לתלמידה המבולבלת שמרגישה שהיא לא כל כך יפה וכן בת 16 שזו אהבה.
נורא קל לנער שרק מגלה את המיניות שלו להתבלבל בין הערצה לאהבה.
אבל זו לא אהבה. זה ניצול.
ניצול אכזרי וציני של תמימות.
× × ×
קראתי מה שאמר המורה שהתאבד. הוא אמר שזו היתה אהבה.
אין אהבה בין תלמידה בת 16 ומורה נערץ מבוגר ממנה ביותר מעשור וחצי.
זה ניצול. והוא היה צריך לעצור את זה.
ואולי העובדה שהוא והאחרים היו אמנים ולא מורים גרם להם להתבלבל.
אבל עבורנו הם היו המבוגר האחראי.
והם בגדו בתפקידם.
× × ×
אנחנו הורים שונים מהורינו, אבל אני לא בטוחה שילדינו באמת יכולים לדבר איתנו, ולפעמים חושבת שאולי גם הם מפחדים להגיד לנו דברים.
כמו שאנחנו פחדנו לספר להורינו ושהם לא יבינו.
אבל זה הלקח שאנחנו חייבים לקחת מהפרשות הקשות האלה.
אנחנו חייבים לדבר עם ילדינו המתבגרים. עם הבנות ועם הבנים.
ולעודד אותם לזכור שהם יכולים לדבר איתנו על כל דבר שקורה להם עם אנשים מבוגרים. ושתמיד נהיה לצדם.
כי הם הילדים.
והם לא אשמים.
× × ×
אני מחבקת את כל חברותיי וחבריי. ואם רק הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי שמה יותר לב, ונשבעת לכם שהייתי מתלוננת. מתלוננת על המורים.
שהעזו לשחק לכם בגוף ובנשמה.