הבטן הרכההבטן הרכה
רציתי חיבוק אחד. כן, זה כל מה שרציתי.
חיבוק כזה של אהבה אמיתית, של מקום בטוח ומגן. בלי תנאים. בלי כאב. בלי להשפיל מבט.
חיבוק מהאיש שהביא אותי אל העולם הזה.
אז רציתי וביקשתי וחלמתי ונלחמתי. ילדה קטנה שרוצה להיות עטופה באהבה.
ובמקום אהבה, הידיים שלו היו עוטפות לי את הצוואר, חונקות לי את הנשימה ואת הלב ואת האמונה הקטנה שנותרה בי. לקבל את החיבוק שלו.
אבל הוא בחר אחרת והיה עוטף לי את הבוקר בצעקות והשפלות. "קומי בהמה", "שמנה מכוערת", ועוד אי אילו ניגונים שרמסו את שאריות הכבוד העצמי שעוד נותר בי.
כן, ניגונים. "אל מלא רחמים" היה הלהיט בבית. הוא היה חובב מוזיקה מושבע, שהחדיר בנו אהבה למוזיקה ואיתה היה משמיע לנו בקולו הצח את מנגינת המוות. תפילת המתים. אל מלא רחמים.
ואיפה היה האל הזה? לאן הוא נעלם כשראיתי את אמא מעוטרת סימני מכות בשלל צבעים?
שרון בר-אל תמירשרון בר-אל תמיר
שרון בר-אל תמיר
(צילום: יניב תמיר)
לאן הוא נעלם כשרציתי לספר איך עבר היום שלי, אבל לא יכולתי כי פחדתי מהתגובות שלו. תגובות של מילים משוננות כסכין, שדוקרות ילדה קטנה שלא מבינה למה אבא מדבר אליה ככה. ילדה יפה וקטנה ושותקת, שמכבדת את אמא ואבא ועוזרת לכולם בבית ומגדלת את אחיה הקטן ומצטיינת בלימודים.
תגובות של איומים פיזיים בגופו הגדול. מצמיד אותי אל הקיר ומאיים עליי שזה הסוף שלי, ומפחיד ומרחיק. מרחיק אותי מהרצון לדבר, להשמיע, מרחיק אותי מהרצון להיות מי שאני. מה זה 'להיות' בכלל? ומה זה אומר 'אני'?
והילדה הקטנה הזאת שחוותה איומים יומיומיים, קללות, השפלות, ראתה את אמא מוכה כמעט עד מוות מול עיניה, כשהסכין בידו והוא מצמיד אותה לצווארה. הילדה הקטנה הזאת גדלה וצמחה. ואיתי צמחו הדהודי הצעקות של אמא, צעקות שעד יום מותי לא אשכח. תחנונים שיפסיק. יללת אישה ממוטטת.
הילדה הקטנה הזאת, שפחדה מלדבר שנים. שהחליטה שהשתיקה היא ההגנה הטובה ביותר בעולם.
כן. שנים שתקתי.
שנים ברחתי פנימה אל תוך עצמי. אל תוך הלא נודע. כי מי אני בכלל? מה אני שווה? אני כלום ושום דבר. תשתקי. בדיוק כמו שהוא אמר.
וכל יום הפך למסע ההישרדות שלי. יום עם מעט צעקות והשפלות היה מופלא בעיניי.
בימים שהוא היה מגיע מאוחר הביתה, הרגשתי את החופש הכי גדול בעולם.
והילדה שבי, הפכה לנערה, והנערה לחיילת. חיילת שבורחת לבסיס וחוזרת לשבת ומקבלת מכות בזמן שאמא מכבסת לה את המדים. חיילת שמחכה לאוכל של אמא ומקבלת אותו ישר אל הפרצוף, מהידיים שלו. חיילת שבורחת לבסיס גם בימים שבהם היא אמורה לחזור למקום החם הזה, שיפנק, שיכיל, שישמע. יש מקום כזה בעולם?
וכן, הוא היה שומע אותי לפעמים, והיה רוצה בטובתי. תמיד הוא אמר. אני זוכרת שאפילו רב עם מפקדת בצבא כדי שאעבור לתפקיד אחר אותו לא רציתי. ואחרי שעה הוא היה נאבק בי. סותם לי את הפה אם אמרתי חצי מילה שנראתה לו לא נכונה.
הוא היה שוב מאיים, משתולל, משפיל, מכאיב, מקטין, ממוטט לי את הנשמה.
וככה חייתי עד גיל 21. בפחד קיומי, בחרדות יומיומית, בסיוטים בלילה, בתחושת אפסיות מוחלטת, בשיחות עם אלוהים.
עברו שני עשורים מאז המכה האחרונה שהיכה אותי.
היום אני כבר ילדה גדולה. כבר חציתי את גיל 40.
מאז המכה האחרונה עברו כל כך הרבה ימים של שינויים. כל כך הרבה רגעים בהם הבנתי שזה הגורל שלי אבל יש לי את היכולת לשנות אותו. בין היתר הקמתי את קבוצת הפייסבוק "כוכבים כחולים", שפועלת נגד אלימות במשפחה.
כל יום הוא התמודדות חדשה.
כל יום הוא מטען עצום של זכרונות שלעולם לא ייעלמו ממני. מהנשמה שלי. הפצועה.
כל יום הוא זיכרון אחד ויחיד לרצון הזה שלעולם לא יברח ממני.
לחיבוק אחד.
כזה, שמגן ושומר עליי.
חיבוק של אבא.
***
1 מכל 5 ילדים וילדות בישראל סובל מהתעללות או הזנחה בידי מבוגר. המיזם למניעת התעללות בילדים פועל משנת 2015 בהובלת מכון חרוב, במטרה להעלות את מודעות הציבור להיקף התופעה, תוך קידום מדיניות למען ילדים נפגעי התעללות ועידוד יוזמות בשטח למניעת התופעה. רוצים להצטרף למאבק? דברו על הנושא עם חברים ומשפחה, עקבו אחרינו בפייסבוק ושתפו את התכנים, כדי שלא נשאיר את הילדים והילדות שנפגעו לבד.