הבטן הרכההבטן הרכה
אנשים קוראים בעיתונים, שומעים בחדשות ברדיו או רואים בטלוויזיה על עוד סיפור אונס. מבחינתם, זה מסתיים בעובדה, באונס עצמו, ואולי במקרים לא רבים בתלונה במשטרה.
למי שלא עבר אונס, קשה מאוד לדמיין שהטראומה נמשכת עוד שנים רבות, לפעמים גם חיים שלמים. האירוע הקשה ממשיך לחיות בתוך הנפגעת ומשפיע עליה בכל מהלך חייה, ובכל תחומי החיים. בבריאות הגוף והנפש, בחיי החברה, בחיי המשפחה, בחיי העבודה.
הייתי רק בת 18 כאשר עברתי אונס קבוצתי.
בעשרים וחמש השנים הראשונות אחרי הפגיעה, הייתי חיה-מתה, עסוקה רק בהישרדות. הייתי עצובה ומדוכאת רוב הזמן, ולא ראיתי טעם לחיות. לא חשבתי שכדאי להמשיך, שיש בשביל מה, ויותר מפעם ניסיתי לשים קץ לחיי.
בנוסף חייתי בחרדה ובפחד שזה יכול לקרות עוד פעם, וכל הזמן הרגשתי מאוימת. זו הייתה תקופה ארוכה מאוד של סבל יומיומי.
(צילום המחשה: shutterstock)
כך חייתי, עד שדרך למידת אומנות הלחימה אייקידו, הגעתי לעמותת "אל הלב".
הייתי כבר בת 46. נרשמתי לקורס אימפקט, שיטת הגנה עצמית מיוחדת הממוקדת במתן כלים להתמודדות עם תקיפות מיניות ואונס. היה לי קשה מאוד לעשות את הצעד הזה, ואחרי הקורס הראשון, נרשמתי לקורס בפעם השנייה. בקורס השני, גיליתי את העוצמה שבי וגם של המשתתפות האחרות שהיו איתי באותו קורס.
אז הבנתי כמה נשים הן חזקות, גם פיזית גם נפשית, ועד כמה לעיתים קרובות אנחנו בכלל לא מודעות לזה.
כשסיימתי, רציתי להיות חלק מזה, ולהצטרף לצוות ההדרכה. אחרי הכשרה ראשונה, הייתי אסיסטנטית בקורסים רבים, ואחר כך עברתי קורס מדריכים, השתלמויות והכשרות. הדרכתי הרבה קורסי נשים ונערות מכל חלקי החברה הישראלית.
הקורס עזר לי לשנות את נקודת מבטי ביחס לפגיעה שעברתי. הבנתי בעומק ליבי שאני לא אשמה באונס שעברתי וכבר לא ראיתי את עצמי כקורבן אלא, בסופו של דבר, כמנצחת.
מאז שהתחלתי להדריך, אני רק רוצה להמשיך להעביר את הכלים לכמה שיותר נשים ונערות.
פעם לא היו מדברים על מקרים של אונס, נשים ונערות היו שותקות, והחברה לא הייתה מוכנה לשמוע על זה. היום זה אחרת. יש מה לעשות, יש דרכים לסייע במניעה, וכלים חשובים שיכולים להציל חיים.
היום אני בת 61, ואני שמחה שכבר 15 שנה, אני לא רק שורדת, אלא חיה. למרות השנים הרבות שעברו, וגם כשמחלימים, צלקת הפגיעה בגוף ובנפש לא נעלמת. היא נוכחת בחיים שלי, ובכל פעם שמדווחים בתקשורת על עוד סיפור אונס, על עוד סיפור אלימות כלפי נשים, ועל עוד רצח של אשה, הצלקת שלי מכאיבה לי בלב.
עד מתי?!
אני מזמינה אתכם להצטרף למהפכה ש"אל הלב" מובילה.
הגיע הזמן שחלומי יתגשם, שבשנים הבאות בנובמבר לא נציין את חודש המאבק באלימות כלפי נשים, אלא שנציין ונחגוג את "חודש השלום והשיוויון בין המינים".
לכולנו, גברים ונשים, יש חלק בכך, כדי להבטיח לילדינו ולנכדינו עולם שבו אפשר להסתובב בחופשיות ובביטחון – עולם טוב יותר.
***
עמותת "אל הלב" היא עמותה ייחודית למניעת אלימות פיזית, מינית, ורגשית באמצעות תכניות חינוכיות של הגנה עצמית ואומנויות לחימה מעצימות. התוכניות, מגילאי יסודי ועד הגיל השלישי, מקנות כלים להעלאת הביטחון, לגילוי החוסן האישי, למימוש חופש הבחירה, לניהול עימותים ולהתמודדות עם מגוון מצבי סיכון. עוד על העמותה בקישור www.elhalev.org.
אל הלבאל הלב