נורית יצרה איתי קשר טלפוני ושמעתי בקולה את המצוקה. היא סיפרה לי שבנה החייל נמצא ביחידה כבר חודש והיא מרגישה שהוא "מאבד את זה". שאין לו כבר כוחות להתמודד עם המרחק מהבית. מרבית חבריו מסתדרים והוא מרגיש עכשיו שונה מהם. "הוא לבד עם עצמו, מבואס מהחיים", היא אמרה, וניסתה לברר איך תוכל, כאמא בשלט רחוק, לעזור לו ולעצמה לתפקד - כשהוא סובל וגם היא.
ימי הקורונה הכניסו את הצבא לשגרת חרום ולסגר. חיילים רבים לא יצאו הביתה כבר חודש ימים, חלקם אף יותר. טירונים שגויסו עם פרוץ המגפה קפצו למים העמוקים ונותקו בבת אחת ממעטפת התמיכה הביתית, שעבור חלקם הגדול היא מאוד משמעותית בשלב ההסתגלות לצה"ל. וככל שהחשש מפני הידבקות נמשך, הגעגוע לחיבוק של אמא רק מתחזק.
אז איך אפשר לעבור בשלום את התקופה הזאת? ואיך מתמודד העורף הביתי? ובמילים אחרות: איך אמא שורדת את הימים בלי להכין סירים לשבת ולגהץ מדים?
זמן קורונה, שמטלטל את העולם כולו, מחייב ארגז כלים והתמודדות שונה גם בצבא.
החיילים, שלמדו מכורח הנסיבות לכבס ולתלות, נדרשו לאמץ את קבוצת התמיכה היחידה שיש להם כרגע: החברים שלהם. רק הם יוכלו לסייע להם עתה שלא להרגיש בדידות, ולא משנה אם מדובר בחבר אחד או בקבוצה. הכל הולך, העיקר לא להישאר בתחושת לבד.
את הזמן המשותף רצוי לנצל להפגת המתח: להמציא שירי וחיקויי קורונה, לצלם סרטוני וידאו מצחיקים ולהשתדל להרבות בהומור שמשחרר אנדרופינים המחזקים את החוסן הנפשי. כדאי לשהות במחיצת אלו שמשרים סביבם אווירת אופטימיות ויודעים להרים את המורל. כן, החיוביות בהחלט מדבקת.
כבר עכשיו ברור לנו שהמציאות לא תשתנה במהרה. איך מתמודדים עם זה? מקבלים את התחושה והרגש כמו שהם. נותנים להם להיות ולחלוף. מאפשרים לכאב ולגעגוע להיות ולעבור. אל תהיו שיפוטיים כלפי עצמכם אם קשה לכם ואם לפעמים אפילו זולגת דמעה. תנו לזה להיות ותזכירו לעצמכם שוב ושוב, כמו מנטרה: זה עובר. את התמיכה מהבית השתדלו לקבל במנות מוגדלות בשיחות טלפון ווידאו. זה אמנם מרחוק – אבל ממש עוזר.
כדאי גם לדמיין: תנו לדמיון את הכוח לקחת אתכם לסיטואציה שהכי מלהיבה אתכם, הכי רחוק שאפשר מהבסיס, אולי להורים, לבן או לבת הזוג, למקום מעבר לים. כל תמונה שתגרום לכם לחוש רגועים ונלהבים יותר.
טכניקה נוספת, שתמיד יעילה במצבי מתח: לקחת מספר נשימות עמוקות ולשחרר אותן לאט-לאט וארוך-ארוך, עד להתרוקנות בית החזה.
אם זה לא עוזר ואתם חשים במצוקה נפשית למשך מספר ימים, פנו לשיחה אצל קב"נ היחידה. הקב"נ יקשיב לכם ויעשה אבחנה בין תגובה נורמטיבית בימים אלה לבין תגובה חריגה וייתן לכך מענה מתאים.
ומה עם נורית?
גם עבורה מדובר בפסק זמן. גם היא מתגעגעת לשגרה ובינתיים לומדת איך לנוח (כן, היא הופתעה לשמוע שמותר לה). זה בסדר אם פה ושם היא מזילה דמעה. הצעתי לה שתדבר הרבה - עם בני המשפחה ועם חברות ותשתף אותם במה שהיא מרגישה. במצב כזה כדאי להרבות בשיחות טלפון, גם עם מי שחווה סיטואציה דומה. כדאי לשתף בעוצמת הגעגוע כי השיתוף הרגשי חשוב מאוד ויוצר תחושת הקלה רגשית.
בנוסף, כדאי להיות בקשיבות: לא לחשוב על מה שהיה או שיהיה, אלא על מה שקורה כאן ועכשיו, ולמצוא תכנים חדשים לפנאי כדי להיות עסוקה.
שתהיה לנו יציאה מהירה מעבדות לחרות אישית וממקום של עצב לפרשנות שונה ואחרת של המציאות.
מאיה שטיין, רס"ן (במיל'), קב"נית (קצינת בריאות נפש), עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מטפלת במתבגרים ובהכנתם לגיוס לצה"ל. 052-3388957