כבר בשיחת הטלפון טליה (שם בדוי) נשמעה לחוצה מאוד: "אני בבידוד בבית בגלל הקורונה וצריכה להתגייס עוד שבועיים". טליה (18), בת קיבוץ, נאלצה להיכנס לבידוד כיוון שבילתה עם חבר טוב שאביו חזר מאיטליה. "אני משתגעת", היא אמרה לי בטלפון, "כל הזמן מדמיינת את עצמי חולה, יורדת במשקל ומובלת לטיפול נמרץ". אמרתי לה שהיא חיה בסרט: כשחרדים ממשהו נוטים לייצר תסריטים במוח ואז החרדה, הפלא ופלא, מזנקת בעלייה.
חרדה כזאת לרוב תתלבש על תחושות של מתח ולחץ שהיו כבר קודם, ותקבל שדרוג בדמות חרדה מוסברת היטב.
בעזרת מספר שיחות וידאו טלפוניות און ליין הצלחתי להבהיר לטליה שהיא הייתה לחוצה מאוד מהגיוס עוד לפני הקורונה. סיפורי טירונות מזוויעים שסיפרו לה חברות שכבר התגייסו גרמו לה ליצור תסריט עגום על טירונות קשוחה, תובענית ומבהילה עם תנאים לא נוחים שלדבריה תתקשה לעבור. "אני ילדה של בית, תמיד הייתי ולא דמיינתי שאצליח לעשות שינוי".
החרדה שהייתה בתוכה יצרה נתיב מסודר ומאורגן בדמות החרדה מקורונה. בשיחה עם טליה היה צורך לעשות הפרדה ברורה בין החרדה הקיצונית מקורונה לעומת הפחד והחשש הלגיטימיים מהגיוס לצבא. טליה קיבלה שיעורי בית להתבסס על מידע מדויק כי אחת הבעיות הקשות בחרדה שהיא יושבת על ידע מצומצם ולא הגיוני שמתפתח לממדים מפלצתיים.
טליה נשלחה להבין מהי הקורונה, מהם סימניה, כיצד נדבקים ממנה וטווח הגילאים שהיא מסכנת. בשיחתנו הבאה ביום שלמחרת היא כבר נשמעת רגועה יותר ונתנה לי הרצאה על קורונה. "אז מה מכל הפנטזיות נשאר?", שאלתי אותה, והיא השיבה: "האמת, כמעט שום דבר. לא הגיל, לא התרגיל, לא מחלות רקע ולא תסמינים. אז כנראה שאני לא חולה".
"את לא חולה עד שיוכח אחרת", חידדתי, "כי דפוסי החשיבה שנגזרים מהדברים שלנו יוצרים אפקט: כשאת אומרת 'כנראה שאני לא חולה' זה שונה מ'אני לא חולה'. במקרה הראשון הנפש עדיין נמצאת במלחמה, והחרדה היא ביטוי להתנהגות הגוף. החשיבה הקטסטרופלית מוכנה לקראת המצב הנוראי שבדרכו אלינו.
טליה ואני הורדנו אט אט את מעטה חרדת הבריאות שעטפה את הפחד והחשש הלגיטימיים מהגיוס. שוחחנו על הטירונות ועל הקורס שמפחיד אותה. בעזרת מידע מציאותי מדויק פרמנו את החרדות, עד שמכל הגודל העצום שלה נותרו פחדים ממוקדים. שינוי נפח החרדה משמעותי ביכולת להאמין שניתן לנצח את הפחד ולהתמודד עם המציאות. כשניסיתי לבדוק עם טליה איך היא מעריכה את היכולת שלה להתמודד עם הטירונות, התברר שהיא מעולם לא חשבה שהיא מסוגלת להתמודד עם משהו. היא בנתה לעצמה דפוס שבו תמיד שולטים תסריטי אימה והיעדר מסוגלות להתמודד.
את המעגל הזה אפשר לשבור כשמחזקים ומעצימים את הכוחות עם חוויות קטנות אבל טובות ומוצלחות שבונות ביטחון עצמי.
כשטליה סיימה את הבידוד – וגם את הטיפול - נותרו לה ימים ספורים לגיוס. כשנפגשנו בקליניקה החיוך חזר לפניה ועשינו כמה תרגילי מיינדפולנס משחררים שהעצימו את הרגשת המסוגלות. "אני יכולה, אני יכולה, אני יכולה", היא חזרה ואמרה שוב ושוב. ספק לי, ספק לעצמה.
מאיה שטיין, רס"ן (במיל'), קב"נית (קצינת בריאות נפש), עו"ס קלינית, פסיכותרפיסטית מוסמכת, מטפלת במתבגרים ובהכנתם לגיוס לצה"ל. 052-3388957