הבטן הרכההבטן הרכה
עליתי לארץ בתחילת שנות השבעים וחשבתי שאני עולה לארץ זבת חלב ודבש. הייתי בת 19, לבד, בלי הורים או משפחה קרובה, וגרתי בקיבוץ ובאולפן שם למדתי עברית תוך כדי שאני עובדת בחקלאות.
פגשתי אותו כל כך צעירה, בקושי יודעת עברית. והוא פשוט היה הבן אדם הכי שרמנטי שהכרתי. חתיך, רופא ומבוגר ממני בעשר שנים. כשהוא הביא לי לעבודה ופלות וקינלי קר חשבתי שזכיתי בלוטו.
תוך שנה כבר הייתי נשואה ובהריון. ההורים שלי פגשו אותו בפעם הראשונה כשטסו לארץ לחתונה. הם חשבו שהוא הנפלא באדם. רק חלקו לי שבח והלל שתפסתי כזו מציאה, רופא.
כשיצאנו, הוא היה שתלטן. זה היה ברור שאני לא נוסעת מהקיבוץ לתל אביב סתם ככה עם חברה שלי מהאולפן להסתובב בדיזינגוף בבתי קפה. על מכנסיים קצרים לא היה מה לדבר. אמר שלא מסתובב עם מישהי שנראית ככה, כי הוא רופא, אבל זה היה נראה לי סביר.
לחתונה ההורים שלי קנו לנו מכונית רנו ונתנו לנו קצת כסף לקנות דירה בהרצליה. חשבתי שהוא יהיה מרוצה ושמח, אבל הוא רק נהיה ממורמר וכועס.
רציתי ללכת ללמוד להיות אחות, והוא רק אמר שהעברית שלי לא טובה ואני לא אתקבל.
הלכתי לעבוד בחנות והיה ברור שאת כל הכסף אני נותנת לו. תמיד חשד שאני מחייכת מדי ללקוחות, שאני מעלימה חלק מהמשכורת. הוא התקשר לבוס שלי לבדוק כמה אני מרוויחה, וטען שאני מתנשאת מעליו כי הוא יליד הארץ.
כשנכנסתי להריון, הוא הרביץ לי בפעם הראשונה. למה? כי אני לא נחה מספיק ולא עושה מה שהוא אומר לי בתור רופא.
(אילוסטרציה: שאטרסטוק)
רציתי ללכת מיד, לחזור לקיבוץ.
צלצלתי להורים שלי, אמא שלי נזפה בי וצעקה שאני מבזבזת כסף על שיחה טרנס-אטלנטית ומה פתאום לעזוב את הבית בהריון. וגם הוסיפה שאפסיק להתחצף לבעלי ולא אבייש אותם.
גם את הילד הוא היכה, ממש אחרי שהוא נולד. ניער אותו ונתן לו סטירות כשבכה בלילה.
הרגשתי שאני בסיוט. לא היה לי לאן ללכת בלי כסף וגם לא היו אז מקלטים לנשים מוכות.
לא רציתי להיכנס להריון נוסף, אז עשיתי מה שעשיתי בלי שיידע, אבל אחרי שנתיים הוא גילה, היכה אותי ועשה איתי מין בכוח, לדבריו כי מגיע לו כי הוא בעלי. ככה נולדה הבת שלנו.
כל דבר שעשיתי גרר את הכינויים "חמור" ו"טמבלית". ואם ממש לא הצלחתי, אז גם "סתומה". וגם מול אנשים: "אשתי לא יודעת לבשל", "אשתי לא יודעת לדבר עברית", "אשתי לא למדה שום דבר". וגם היה עושה חיקוי של המבטא שלי מול חבריו הרופאים שהיו עומדים וצוחקים.
חלק מהם ראו אותי עם השריטה, ועם המכה, ועם היד שיצאה מהמקום - וכלום לא אמרו.
רק כשהילדים יצאו מהבית לצבא, העזתי להגיד שאני רוצה להתגרש.
הוא אמר "מה נראה לך?" וצחק לי בפנים. שנתיים לא הסכים לתת לי גט. הילדים היו אומרים לי: "למה את עושה את זה? אבא נורא נפגע ממך".
חייתי עשרים שנה עם מכות והשפלות, עד שתפסתי אומץ והגשתי בקשה להתגרש.
חטפתי ממנו אגרוף לפרצוף והוא שבר לי שן. התקשרתי למשטרה. יצאתי בסוף עם גט ועם אפס כסף, שכרתי דירה קטנה והילדים התלוננו שאין להם לכל אחד חדר אצלי, "רק אצל אבא".
כסף לתקן את השן לא היה לי, אז מה זה עזר לי שהוא קיבל אז שמונה חודשי מאסר על תנאי?
אבל עברו כל כך הרבה שנים מאז ואני לא מצטערת. אם הייתי נשארת שם, הייתי מתה - או מבפנים או מבחוץ.
***
הלובי למלחמה באלימות מינית הוא ארגון לשינוי מדיניות וחקיקה שעובד מול הכנסת, הממשלה וגופים ציבוריים במטרה לשנות את היחס המערכתי כלפי פגיעה מינית, תוך השמעת קולם של נפגעים ונפגעות בגוף ראשון. רוצים לעשות שינוי? תמכו בנו או עקבו אחרינו בדף הפייסבוק.