יום אחד נכנסה ד"ר לאה צבעוני לחנות אופטיקה. "המוכרת אמרה לי שהמשקפיים 'יפות' והסבירה לי ש'הם מתאימות' לי לפנים. התחלחלתי. אני לא אוהבת להיות נודניקית, אבל לא יכולתי להתאפק. הייתי חייבת לתקן אותה".
למה?
"כי אני מצילה את העברית. השפה שלנו, כמו המדינה שלנו, איבדה כיוון ושכחה את המקור. היא מנסה להיות מה שהיא לא. הכל ליד, הכל כמו".
מה מפריע לך, הסלנג? הדלות?
"העברית היא שפה עשירה, יש בה די מילים שמאפשרות להתנסח בבהירות, אבל היא סובלת מחוסר הקפדה. אנשים כבר לא מדברים עברית. אני חיה בשלום עם הסלנג, אבל מתקשה להשלים עם העובדה שמורות לא מבדילות בין קמץ לפתח. אין שום יחס לכללי הניקוד, אין דיוק במילים, יש זלזול בשפה. כשאני רואה טקסטים שמודפסים בעיתונות ובספרות ויש בהם שגיאות עריכה, זה ממש מדאיג אותי. החוקים נפרצו עד כדי כך שאפילו האקדמיה ללשון נשברה ויצרה חוקי כתיבה חדשים בזמן האחרון, וגם אני נאלצת להיכנע להם".
למשל?
"חוקי הכתיב המלא. היום מותר לכתוב צוהריים וליבי ואיתי והינה ועימי, מילים שנכתבו בכתיב חסר. האקדמיה אישרה את הכתיב המלא, ואני נכנעת. יש לי ברירה?".
שירים מבית הכלא
בשלוש השנים האחרונות הקדישה צבעוני, 71, מתל אביב, את כל זמנה לטובת "עורי שפת עבר", אנתולוגיה בה נכללות 2,000 שנות שירה על השפה העברית. היא שוטטה בין 550 טקסטים של משוררים דתיים וחילונים, מוכרים ונשכחים, ונגעה ב־870 שירים שעסקו בעברית בעשר שפות: עברית, ערבית, אנגלית, יידיש, צרפתית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית, סלובקית וטג'יקית. האסופה הייחודית הזאת תושק בתחילת פברואר, במסגרת הכינוס השנתי "לשון ראשון".
מה התגלית הכי מפתיעה שלך?
"מאחורי הטקסטים יש סיפורים יפים, ובכולם יש ערגה לשפה העברית. אחד הסיפורים המרגשים הוא של מיכאל בייטלסקי, אסיר ציון. בשנת 1962 יצא לאור ספר שירי ציון שנכתב ברוסית על ידי ד' סתר בברית המועצות, בבית כלא שהיו בו עבודת פרך. הספר הוברח לארץ, נמסר למשה שרת, שעמד בראש הוצאת עם עובד, ותורגם מיד. רק כעבור שנים היה מותר לגלות שד' סתר הוא מיכאל בייטלסקי, שנידון לעשר שנות מאסר. הוא נפטר בשנת 1978 במוסקבה, ושמו כמעט אינו מוכר בישראל היום".
נותר דמיון כלשהו בין העברית בשירה שלפני מאות שנים ובין העברית בשירה היום?
"העברית היא עברית, אבל הכל השתנה: השפה, בחירת הדימויים, המקצב, החריזה. הזמנים השתנו, החוקים השתנו".
שירה נמצאת אי שם בתחתית סולם המזון של הקריאה. אנשים מעטים קוראים ספרי שירה היום.
"כי שירה צריך לפענח ולגלות. היום אנשים מחפשים את הקל והברור, שיוגש להם על מגש בלי מאמץ. למרות שהשירה מספרת סיפור קצר, והיום אוהבים מסר מהיר, עדיין יש בה דברים רבים שצריך לפצח. היא דורשת קריאה מסוג אחר, ואנחנו פחות רגילים לה".
לברוח מהיידיש
צבעוני נולדה בתל אביב וגדלה בקיבוץ חניתה. "היתה לי ילדות נהדרת של קיבוץ", היא אומרת. "הייתי תלמידה שקדנית, סבונית כמו שאומרים. אהבתי ללמוד, בעיקר את השפה העברית, ותמיד שיחקתי עם המילים. בבית ההורים דיברו יידיש, וכעסנו על זה, דרשנו שידברו עברית ולא יהיו גלותיים. היום אני כמובן מצרה על כך, הלוואי שהייתי מבינה ומדברת יידיש כשפת אם, אבל כשאתה צעיר אתה רוצה להיות כמו כולם, בעיקר בתקופה שבה הצורך להיות ישראלי ולדבר עברית עלה על כל צורך בשימור המורשת ושפת המקור".
בגיל 14 עזבו הוריה את הקיבוץ ועברו לקריית גת, "שהייתה אז עיירת פיתוח, עיר עולים. "אפשרויות הלימוד שם היו מצומצמות מבחינתי, אז נשלחתי ללמוד בגימנסיה הריאלית בראשון לציון. עזבתי את הבית והתגוררתי אצל קרובי משפחה. הייתי נחושה ללמוד. היה לי מסלול ברור, וגם מימשתי אותו: שירתי כמורה חיילת, סיימתי תואר ראשון באנגלית ובצרפתית, נישאתי ונולדו לי ארבעה ילדים.
"בגיל 40 חזרתי לאקדמיה, ובתוך שמונה שניים סיימתי תואר שני בעריכה ותואר דוקטור בלשון עברית. עבדתי במשרה מלאה במועצה להשכלה גבוהה ובאקדמיה הלאומית למדעים, ומאז ומעולם ראיתי בעצמי משמרת השפה העברית, או, כמו שהבת שלי יעל כתבה באחד משיריה, מצילת השפה העברית".
מזדעזעת מהדלות
האסופה העצומה של צבעוני מקיפה דורות רבים. היא פותחת בשיר ששרו אבותינו על נהרות בבל, ממשיכה בספר היצירה שנכתב לפני כאלפיים שנה, בפייטנים, במשוררי ימי הביניים, בהשכלה, התחייה, היישוב ועד ימינו, וכולם עוסקים בעברית. חיים נחמן ביאליק, סעדיה כהן, יהודה הלוי, אפרים סידון, שלומית כהן אסיף, דן אלמגור, תלמה אליגון רוז, ועוד רבים. הצעיר מכולם הוא עמנואל לוי, 23, סטודנט למדעי הדתות, מלחין ומשורר.
איך נולד הרעיון ליצור אסופה שכל שיריה עוסקים בשפה?
"כל חיי אני עורכת, מלמדת עריכה, עוסקת בטקסטים ומוציאה לאור ספרים של אחרים. למרות שגם ספרים שלי יצאו לאור, רציתי לעשות משהו שהוא מעבר, שמנכיח את השפה לאורך אלפי שנים. כשכותבים על השפה זה אומר שיש זיקה וגעגוע אליה, שיש לה חשיבות, שהיא מדברת אל הרבה מאוד אנשים".
ומה את חושבת על השירה של היום?
"שיש בה מכל וכל. יש המקפידים על עברית תקנית ועל ביטויים נכונים, ויש שעושים ככל העולה על רוחם. אנחנו מאבדים את השפה, וזה צורם לי".
את מתקנת את כל מי שטועה?
"אני מתקנת רק אם זה מזיק לציבור".
כלומר?
"כשמוכרת בחנות בגדים מציעה לי למדוד 'מכנס', אני מתקנת אותה ש'שני' הרגליים לא יכולים להיכנס ל'מכנס', ובטח אם המכנסיים 'קצרות' ולא קצרים. זה לא בשליטתי. זה בלתי נסבל בעיניי לשמוע מורה עומדת מול כיתה וטועה בשם המספר. אנשים שמתהלכים ברחוב אני לא מתקנת, אבל את הילדים והנכדים שלי ודאי שכן, למרות שכולם מדברים עברית תקנית".
אולי זו השפה העברית שהיא קצת טרחנית, עם הזכר והנקבה בשמות המספר?
"מה זה טרחנית? זו השפה שלנו, כך היא בנויה, כך היא נבנתה. אני לא מבינה ומתקשה לקבל את ההתעקשות של מרב מיכאלי לשנות את השפה. בשפה העברית בלשון הזכר מופיעה גם הנקבה, מדוע צריך לומר 'כל אחד ואחת'? אני אומרת 'כל אחד', וב'כל אחד' נכללת גם האישה".
גם המוזיקה הישראלית אינה מסבה נחת לצבעוני. "לעתים אני מזדעזעת, בעיקר מדלות השפה", היא אומרת. "ולא רק בשירה, אלא גם בשיח הדבור ובחוסר תשומת הלב בחומרים המודפסים. בכל ספר יש שגיאות לשון וטעויות עריכה, וזה נובע מזלזול".
איפה האיכות?
לפני כ־18 שנה היא פתחה את הוצאת "צבעוני", ומאז ועד היום הוציאה לאור כ־400 ספרים של סופרים שונים, ובהם ספרי ילדים, שירה ופרוזה.
כבעלת הוצאת ספרים, מה דעתך על הטקסטים שמגיעים אלייך?
"טקסט לא צריך להיות בשפה גבוהה, אבל הוא צריך לכבד את השפה ואת הקוראים. היום הוצאות לאור, הגדולות והקטנות כאחד, מוציאות לאור ספרים מסחריים. מה שעומד לנגד עיניהן הוא הרווח הכלכלי ולא האיכות".
יש הרגשה של אינפלציה בסופרים.
"המון אנשים כותבים, כולם רוצים להיות סופרים. בעידן הנוכחי כל אחד יכול להוציא לאור ספר, בלי להיות תלוי בחסדי ההוצאות הגדולות, והרבה פעמים ככה בדיוק זה נראה".
למרות הטענות על דור שאינו קורא, יוצאים לאור המון ספרים.
"כי לעומת עמים אחרים, בישראל אנשים עדיין קונים וקוראים ספרים. יש לנו יחס מיוחד ואחר לספרים".
הספר שלך לא יימכר בחנויות. למה?
"יש לי בעיה עם היחס של חנויות הספרים לספרים. הרבה פעמים הם מקבלים מדף נידח או פינה שאיש לא יגיע אליה. בחנויות זורקים את הספרים על הרצפה ומחזירים אותם להוצאה כפגומים. הקופון שגוזרות החנויות, המו"ל והמפיץ הוא עצום, ובסופו של דבר לסופר נשאר מעט מאוד כסף. היום אין צורך למכור ספר בחנות, המדיה יצרה אפשרויות רבות ואחרות לרכישה, שלא פוגמות בהילה שלו. ספר טוב הוא ספר טוב, היותו בחנות לא מבטיחה את טיבו".
מכל השפות שבעולם
"כנס לשון ראשון", שמציין 11 שנה להיווסדו, יעמוד בסימן 70 שנה למדינה. ישתתפו בואנשי אקדמיה ורוח, חוקרים, סופרים, משוררים, יוצרים, שחקנים וזמרים במגוון מושבים והפקות מקור. בין המופעים: מופע מחווה לצלילי הכרם, חגיגת 70 שנה לקולנוע הישראלי, שירי משוררים שהפכו לנכסי צאן ברזל ועוד. בין האמנים שיופיעו: שירי מימון, בועז שרעבי, ריקי גל, דני ליטני, עומר אדם, דיויד ברוזה, עמיר בניון, יהודה קיסר, חנן בן ארי, קרולינה, שלומי סרנגה, דקלון, אליעד נחום.
7־10 בפברואר 2018, בראשון לציון