30 שנה לאחור: בראיון שנותן דודו גבע, או "אמן עיתונות" כפי שכינה את עצמו, הוא אומר לשבועון 'כותרת ראשית': "מי ילך לראות ציור? האינטלקטואלים. אותה עשירית אחוז ששומעת מוסיקה קלאסית וקוראת את מוספי השירה בעיתון סוף השבוע. נאמר שתהיה לי תערוכה בגלריה, יבואו המפמפמים האלה עם המקטרת ויגידו המממ... מעניין מאוד. אין לי מה לחדש לאנשים האלה. הם אבודים, הם לא ישנו את דעתם בעד שום הון שבעולם".
תעודת הערכה: חשף שלוש מנהרות ב'צוק איתן'
קול שמחה: בן לזוג הורים חירשים חגג בר מצווה
נצרת עילית: הציע נישואין ונפל מהגג אל השכנים
אז זהו שעכשיו, עשר שנים לאחר מותו, "המפמפמים עם המקטרת והאינטלקטואלים" מסיירים באולמות רחבי הידיים של 'המשכן לאמנות' בקיבוץ עין חרוד, ומביטים בשלל יצירותיו שממוסגרות ותלויות בטור מסודר לאורכם של הקירות הלבנים והמוארים.
מי שהכיר את גבע יודע לספר שלמרות הבוז שרכש למגדל השן של האמנות הפלסטית, חלם כל חייו להתקבל על ידי הממסד האמנותי ולזכות בהכרה כאמן. "החלום שלו היה לקבל את פרס ישראל ולסרב לבוא לקחת אותו", אמרה רעייתו ליגאל סרנה בראיון ל'ידיעות אחרונות'.
עמיתו ורעו לאורך כל השנים, הצייר יאיר גרבוז, מסכים איתה. "התיאור הזה מדויק ונאמן לאמת. העניין הוא שאם אתה לא נרשם לליגה מסוימת אתה לא יכול לזכות במקום הראשון, ואפילו לא באחרון. עם זאת, שלא יהיה ספק, דודו היה אמן בכל רמ"ח אבריו, הגם שהוא עצמו היה דוחה את הדברים בכל פעם שהצהרנו בפניו שהוא כזה. בפועל היצירות שלו מוכרות כתרומה לתרבות, וזו ההגדרה של אמן. הנקודה היא שהוא לא ממש התאמץ להיות מרוצה, כי מי שיוצר סאטירה כזו לא יכול להיות מרוצה".
"לקח לי זמן להתקרב לדודו גבע", אומרת אוצרת התערוכה ומנהלת המשכן, ד"ר גליה בר אור. "אחרי שנכנסתי לזה הבנתי שדודו הוא פשוט אמן. יש הרבה אמני קומיקס שלא הייתי מכניסה לכאן, אבל ככל שמסתכלים יותר רואים עד כמה העבודה שלו כל כך פשוטה, עד שלפעמים זה נראה כאילו ילד עשה את זה, אבל מנגד הוא סופר וצייר מתוחכם ומעורה".
עיזבונו של גבע נמסר על ידי המשפחה למשכן לפני כחמש שנים. מלאכת המיון, הקטלוג והאחסון באמצעים מקצועיים ארכה חודשים ארוכים. בר אור: "קיבלתי לידיי ערימות של חומרים של איורים, רישומים וקריקטורות ובהם חומרים שדודו צייר כבר מגיל 15. לאיש לא היו קווים אדומים. הוא יכול היה להתעסק בשואה ובשלל נושאים נפיצים ולתת לכל אלה פרשנות אחרת".
עוד לפני שהוקמה התערוכה הנוכחית, לפני שנתיים, נחנך במשכן 'הסטודיו על שם דודו גבע', שמשחזר את חדר העבודה שלו. בסטודיו, שמשמש בדרך כלל כסדנה פעילה ותוססת, מוצבים גאדג'טים שאסף, ביניהם גביעים שזכה בהם באליפויות שש בש סוערות בביתו, לצד ספריית אמנות ענקית שמספריה יקרי הערך היה גוזר ומדביק דימויים בעבודותיו, מכחולים, אוספי גלויות, מכונת הצילום, שולחן האור וכל העזרים שבהם השתמש, ולו רק שלא יצטרך להשתמש במחשב, שנוא נפשו. בארונות ובמגירות נמצאים גם עשרות הספרים שפרסם ואינספור עמודי עיתונות פרי יצירתו.
ביקור בתערוכה ובנבכי המגירות העמוסות מוציא את המבקר למסע מזורז בתחנות חייו של גבע. עם קצת עזרה מבני משפחתו, מספרים שכתב, מאלה שנכתבו עליו, מסרטים שהופקו לזכרו ומקטעי כתבות, למדתי דבר או שניים על האיש, ובעיקר על מה שמעידים עליו יצירי מוחו הקודח.
המשאית חזרה לעמק
גבע נולד וגדל בירושלים. כבר בעת לימודיו בתיכון הרבה לצייר, ובמקביל כתב מדור קומיקס שבועי ב'הארץ שלנו'. במסגרת שירותו הצבאי בהנדסה קרבית עסק גם באיור ספרים, עלונים ואפילו מסמכים צבאיים. עם שחרורו הצטרף לערוץ הראשון, שם שימש כאנימטור ותפאורן. בשנים הללו יצר, בין היתר, אנימציות לשירים מוכרים של אריק אינשטיין, ביניהם 'כשאת בוכה, את לא יפה' ו'קפה טורקי', וקטעי קישור לאירוויזיון 79' שהתקיים בירושלים, כשהתחרות עוד הייתה גאווה לאומית. כל השלל הזה מוצג על מסך פלזמה קטן בסטודיו.
באמצע שנות ה־70 החל את דרכו בעולם העיתונות. במרוצת השנים יצר גבע דמויות שהפכו לסימן ההיכר שלו, כמו 'האביר זיק' ו'יוסף' המפורסם - פקיד אפרורי וארך אף במחלקת המים של עיריית תל אביב, מפסידן, מכוער, כפוף גו ומשופם, המקבל בהכנעה גמורה את מר גורלו, עבודתו הסיזיפית, כמו גם את רווקותו הנצחית.
בימי הזוהר שלו בחדשות נולד הברווז האלמותי, שכיכב במדור 'שירת הברווז' ועסק באינספור עניינים, אם כי לא בענייני השעה - מהפכה בזמנו ובעצם עד היום בעיתונות, שמקצה שטח סאטירי לחדשות ולפוליטיקה. עם הזמן נראה היה שדמותו של גבע מתמזגת אט אט אל תוך הברווז שלו, או שמא להפך, וכך אמר עליו: "מה שמעניין אותי בברווזים, שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג, צעצוע נחמד לילדים, אבל מצד שני שוחטים